בד״כ שבחים מחליקים ממני כמו קוביית חמאה מחצי תפו״א לוהט (כל ביקורת או הסתייגות קלה נחרטת לנצח נצחים) אבל פעם ב אני מרגיש שאני חייב לקחת לריאות ולעשות save ((הפעם הקודמת הייתה כשיהורם גאון אמר למנהל האמנותי של פסטיבל גדול שאולפני *** (הכי מפורסמים דאז) צריכים ללמוד ממני סאונד והפקת שירה)).
בצוהריים מישהו הגיב על הפוסט בפייסבוק שפרסמתי בליל הולדתי לפני 10 ימים שהיה זהה לפוסט שפרסמתי כאן בפורום.
המגיב הוא מדען טילים (או משהו כזה) בגמלאות שכרגע עוסק בתיקון ושיפוץ פטיפונים ומגברים ישנים, יותר בשביל הנאה מאשר בשביל פרנסה. הכרתי אותו השנה כשתיקן לי מגבר וריברב ששכבו חסרי תעסוקה למעלה מעשור, ולאחר מכן את הפטיפון שהיה של אבא של פ׳ והיה לי הכבוד לארח לתקופה ולדאוג במסירות לשיפוצו.
יצרתי את האלבום קודם כל כתרפיה ואמצעי לניקוז ההצפה הרגשית השוצפת של השנה הזו. לא היו לי אשליות או ציפיות. אני מבין את הסיטואציה ויודע שאין משימה קשה יותר מלשכנע א.נשים להאזין למוזיקה שהם לא מכירים וגם לא ממש דומה לשומדבר ולא משתייכת בטבעיות לשום ז׳אנר. אף פעם לא הייתי באופנה או במיינסטרים. התחושה הזו, שאני משחרר אלבום ולא ממש קורה שומדבר כתוצאה מזה מוכרת לי היטב.
זה רק גורם לי להעריך יותר כל אוזן שהקשיבה, כל נפש שהתחברה, כל לב שפעם עם הקצב של המוזיקה שיצרתי וכל נשמה שהרגישה לרגע קצת פחות לבד בעולם הזה.