מתחת לפרווה

גל הנאחס החל להתגלגל ככדור קוצים ממש עם כתיבת הפוסט הקודם, שעה שהפועלים ניפצו את הטיח במרפסת לאחר שאולצתי להוריד את הכביסה העדיין-לא-יבשה ולהכניס לטרקלין את כל החפצים המאובקים מהמרפסת, מה שיצר את היפוכה של התחושה החיובית שהיתה לי בכל השבועות האחרונים בהם שמרתי על הבית נקי ומסודר. הטיח שנפל מתקרת חדר השינה על המיטה חיזק את תחושת הבלאגן והארעיות, כמו ערימת הבגדים המקומטים והלחים על הספה, ופס הקול הרועש שליווה את יום א' העצים את החוויה לכדי מופע אור קולי של התפוררות והתרופפות. המייל בו ניסיתי לשלוח את הקובץ הסופי לערוץ סירב להישלח, ונדרשו נסיונות חוזרים ומתסכלים.

הייתי תשוש מהעבודה בסופ"ש, רשימת המטלות לא התרוקנה בקצב משביע רצון, ובדידות שהחלה בקטן אך התגברה ככל שלא מצאתי אף אחד לשוחח איתו שיחה אמיתית צעקה מהסדקים. עדי בחו"ל, הוזירה המלכותית הפגינה יהירות לא רגישה כשניסיתי לתקשר, הפיינליסטית היתה הרבה יותר מעוניינת בשחזור השתרמטויותיה באוזניי ובלחץ לא בהכרח מתון על קביעת מועד לנופש הכפרי שהיא זוממת עבורנו מאשר בתקשורת דו-כיוונית, ועם שאר הזונות לא מצאתי שפה משותפת.

בין שינה חרוקת שיניים לעבודה בלחץ וביקור אצל השיננית (שאשכרה היוותה את נקודת האור הבודדה בימים בודדים אלו) , ותוך גלים של מחשבות מלחיצות ועצובות, פרצו מבזקי חדשות טורדניים כמו מקרה אלימות של היורש בבית הספר. הגז שהזמנתי לא הגיע, האוויר בבית מושבת-המרפסת הלך ונהיה מעיק ורווי, והתסכול המיני-רגשי גאה עם כל אינטראקציה שניסיתי לפתח.

הצפונבונית, בשיחה שלושת-רבעי מבודחת הסבירה לי מדוע היא לא רוצה לשכב איתי (לא שבכלל רציתי, אבל הציק לי שהיא לא רוצה... כי אני מוכר מדי וכי היא לא רוצה להיות אחת מהזונות של הכלוב). המסוכנת בת ה19 חזרה משבוע בצבא וביצעה סיכול ממוקד בתכניות האמורפיות אך וורדרדות וקסומות שהגיתי, והותירה מהן רק את הזיון בתחת שהיא מעוניינת לבצע בי במסיבה בחמישי, ללא זמן איכות אמיתי לפני או אחרי, ומן הסתם ללא הקירבה האינטימית והרגשית שקיוויתי לפתח.

נדמה שאפילו הסביבה הגיאוגרפית נפלה קורבן לגל הנאחס, וכל הפאבים מתחת לביתי קיבלו צו סגירה לשבועיים, כך שמעתי כשירדתי אתמול בצהריים. המשטרה רצתה לאבטח בתשלום את מסיבת הרחוב שהיתה אמורה להתחולל הלילה, בעלי העסקים סירבו לשלם, ואז ממש כמו במאפיה, שלחה המשטרה קטין סמוי שיקנה אלכוהול בעסקים הסרבניים, והעניקה להם צו סגירה. את המסיבה זה בטח לא ימנע בכל מקרה, (אלא אם כן הם ישתמשו בזרנוקי מים וכדורי גומי לפיזור הבליינים), אבל העסקים המקומיים בטח ילמדו את הלקח וישלמו בפעם הבאה למשטרה.

היום בחדרה עם היורש נחבלתי חזק בראשי (פעם שנייה תוך פחות משבועיים) כאשר נכנסתי אחריו מתחת לאיזו סככה מחלידה באמצעו של קיצור דרך מבלי להתחשב בפער הגבהים בינינו, ולאחר מכן המתנתי שעה לרכבת שמועדה שונה עקב יום הזכרון, פלוס איחור סלחני לעצמו של רבע שעה. כשחזרתי היתה הודעה טרייה מידידה שרצתה לקפוץ, אך הלכה דקה לאחר שהגיעה כיוון שכנראה קיוותה למצוא אותי במצברוח אחר והנוכחי לא נעם לה.

וואי, עכשיו תוך שמירת אחת הטיוטות (אני עושה שמירה כטיוטה בפוסטים ארוכים) ראיתי שכביכול פרסמתי לפני עשר דקות. מעניין איזה חלק של הפוסט פורסם, ואם מישו צפה, ואיזו עוד פורענות עתידה להתרחש.

עוד לא נגעתי במהות, וכל הרעיון היה לגעת במהות.

כל הרעיון היה לגעת במהות.

כשהצטרפתי לכלוב למשל.
רציתי לגעת במהות, ובסופו של דבר אכן נגעתי בה, מה זה נגעתי, מזמזתי לה את הצורה, רק מהצד הלא נכון, מהצד של האין. נהייתי מוכר מדי ומנוסה מדי לטובתי שלי, וסינוורי השתקפויות שלי בחשכת מראת הסטיות והתסביכים של אחרים דבקו בי כמו צבע יסוד טרפנטינאי על קיר מטוייח. אבל בפנים, בלבי התמים והחלש נשארתי אותה דונה מבברלי הילס 90210 שהייתי, והניגוד בינה לבין ההילה הדונחואניסטית (שהיה לי חלק מסויים ביצירתה) משתקף אלי בחזרה בימים אלו במשפטים דוקרי לב שנלחשים לי באכזריות בסיטואציות ההזויות בהן אני מוצא את עצמי. "וואי לא עומד לך אף פעם אה?" (המסוכנת) , "זה נורא מעליב שלא עומד לך בכלל איתי" (האתלטית). כפי שכבר כתבתי בעבר, וכפי שאני גם מסביר להן, הגירוי המיני שלי הוא רגשי/מנטאלי. הוא נובע כמעט אך ורק מאהבה עוצמתית שגורמת לי להעריץ כל מילימטר בגופה ובנפשה של האהובה, (או לפחות אשליה או חיקוי טוב מספיק של אותה אהבה), או לחילופין ממשחקי תפקידים ספציפיים ומשוחקים היטב, או כתוצאה מהפנטזיות המאוד מדוייקות שלי כשאני מביא ביד חמש או שש או שבע פעמים ביום רע, בהן הפרטנריות נוהגות באינטליגנציה מינית ורגשית גבוהה בהרבה מהמצוי בשטח בזמן אמת, ומתוך הכרות מעמיקה עם עולמי הפנימי. (כך היה משחר נעורי, ולאורך כל מורשת הקרב המינית-רומנטית שלי) .

והאירוניה היא שכולן בטוחות שאני מזיין בלי הכרה, למרות שאני בכנות לא זוכר מתי הזדיינתי באמת לאחרונה, ללא מעצורים וסייגים, חזק וטוב, כפי שצריך. בטח עם העלמה או משו, זה כבר היסטוריה רחוקה, כמו נפילת רומא או הפלישה לנורמנדי. אינטימיות על ופתיחות, חיבור רגשי גורלי, אהבה. זה מה שמעמיד לי את הזין, לצערי. הזין שלי הרבה יותר כנה ממני. היה הרבה יותר קל וכיף אם היה עומד לי רק ממראה בחורה עירומה והסכמתה שאגע בה כמו גברים רגילים. כאלו יש לי בשפע. (לפחות היו, לפני גל הנאחס). לאחרונה אני מרגיש שיותר מאי פעם, הבחורות שאני פוגש לא רואות אותי בכלל, לא מנסות אפילו לראות. כאילו הקריאה בבלוג כבר הספיקה להן בשביל להכיר אותי, כאילו אני אוטומטי כמו דמות מוכרת מסיטקום. ואולי כפי שאמרה לי הקלפנית : "אתה פשוט מגיע עם ציפיות נורא גבוהות... רוב האנשים כבר התייאשו מזמן".

בכל מקרה אותה אחת מיועדת שתגרום ללבי ללבלב תגיע בזמנה החופשי, (והיא תגיע ותהיה מהממת כי כך תמיד קורה), וכל הבלאגן שאיכלס את הפוסט זה שטויות וזוטות במילא, והואיל וזה לא יועיל (להשליך את פחי הזבל על המנהל הזחוח והשקרן של תחנת הרכבת בחדרה) , ובגלל שלא תמיד יש עם מי לדבר ואין מה לעשות, מתמודדים עם זה, כמו עם כל השאר, אז אני כותב בבלוג.