את ערב יום העצמות ביליתי בבית עם כאב ראש שפומפם על ידי הרעש הנורא ממסיבת הרחוב למטה, שלא הייתי צריך לרדת אליה כדי לדעת שהיא מדיפה אנרגיות רעות. יום העצמות מוציא מהישראלים את הרע ביותר, את הלאומנות הזחוחה והאלימה במלוא הדרה, וסלדתי ממנו עוד מכיתה ו'. רק בשש בבוקר דעכו המוסיקה, השריקות והצעקות, ויכולתי להירדם כדי לעסוק במלאכה החשובה של חריקת השיניים ויצירת כאב ראש חדש לבוקר.
אתמול בתגובות טאבי הקדיש לי את "גבר מבודד" של ג'וני קאש, שהיה באמת מאוד יפה ונוגע ללב, אבל אני חשבתי שהשיר ההוא היה הולם לו הייתי נהג משאית או צייר המינגווייאי באיזה אי נידח, בעוד שהשיר הזה (:) פשוט מחלץ ממני הזדהות עמוקה, על כל רבדיו. שמעתי גם ביצוע שלו בגרמנית מלפני שמונים שנה (כנראה שהמקור הוא מגרמנית בכלל), ביצוע עגמומי של בינג קרוסבי, ביצוע דיסקואי דבילי לגמרי של איזה כושי חמוד עם חבריו מהסבנטיז בסנטרל פארק, אבל הביצוע והקליפ המרהיב והפארודי של דיוויד לי רות', הסולן הראשון והאגדי של ואן היילן, לוקח את כולם. (:
אני רק ג'יגולו
ובאשר אני הולך
אנשים יודעים את התפקיד שאני משחק
משתכר על כל ריקוד
מוכר רומנטיקה
כל לילה לב אחר בוגד
יבוא יום
והנעורים יחלפו
מה הם יגידו עלי?
כשהסוף יבוא אדע
אני רק ג'יגולו
החיים ממשיכים בלעדיי
אייייייייייייין לי אף אחד
לאף אחד לא איכפת ממני
אף אחד
לאף אחד לא איכפת ממני
אניייייייייי כל כך עצוב ובודד
עצוב ובודד
אולי איזו מאמא מתוקה תבוא ותיקח איתי צ'אנס
כי אני לא כזה גרוע
לפני 15 שנים. 29 באפריל 2009 בשעה 10:03
