בחודשים האחרונים אני כמעט כל הזמן לבד וזה מאפשר הרבה הזדמנויות לעבוד על היחסים שלי עם עצמי.
אתמול הגשם לא הרתיע אותי וצעדתי עם הפונצ׳ו הכחול ותיק הטיולים לקניות ולסידורים הקבועים של יום ה׳. היה כיף להסתובב בעיר במזג האוויר הסגרירי והקודר. הקור לא מפריע לי לא חודר.
בערב לא היתה לי תשוקה לשתות והלכתי למיטה מוקדם מהרגיל אחרי רק 3 מנות וודקה. קמתי ב2 אחרי שעות של חלום רפטטיבי ומעצבן והבנתי שממש קר לי. הייתי עם הבוקסר הורוד הצמרירי וגופיית אבא מכה לבנה. התעטפתי בטרנינג, סווטשירט וגרביים והדלקתי את המזגן על חימום לראשונה העונה.
ניסיתי לחזור לישון אבל זו המשיכה להיות נמנמת רדודה ולא נוחה. עכשיו היה לי חם מדי. כשקמתי סופית הבנתי שאני חולה. הגרון כואב, האף סתום, הגוף חלש וכאוב.
כאן התחלתי לדבר עם עצמי בעדינות, כמו שהייתי מדבר עם ילד או בת זוג. אין אף אחד שיטפל בי ואני צריך לטפל בעצמי. ״בוא יפה שלי, נעשה דברים לאט לאט, אחד אחד ונראה מה נצליח״. לא הייתי במצב למולטי טאסקינג. מצצתי סטרפסילס, בלעתי דקסמול.
החלטתי שאם אצליח לשמור על חום הגוף, לשתות תה ירוק ומים במקום קפה, להכין את מרק השעועית והבשר שתכננתי, לשטוף את הכלים ולסדר את הבית כך שלא יהיה בלאגן, להחליף ולכבס את המצעים, להתקלח ואז לנוח עד החושך; אז טיפלתי בעצמי היטב והגדלתי את הסיכויים לשינה טובה ומרפאת בלילה.
המרק התרתח על הגז ואז בילה בתנור 3 שעות. יצא נימוח ומעודן. עכשיו אני רק מחכה שהמייבש יסיים עם המצעים.