מתחת לפרווה

כל מיני דברים וא.נשים השליכו אותי לרצפה המטונפת ביממה האחרונה.

אמש כתבתי על הלב הענק של רוב ריינר ובבוקר התבשרתי שהוא נרצח בדקירות יחד עם אשתו, כנראה על ידי בנו. למה הכל נהיה יותר ויותר מחריד ומזוויע כל הזמן? 

(ד״א הבריכה המדהימה בשמורת עין גדי ששחיתי בה לפני שבועיים ודמעתי מאושר? כבר לא. השיטפון האחרון גמר גם אותה). 

כמו שאמר סטאלין הכל אישי, ואף אחד ושומדבר לא באו לי טוב היום (לקוחה ענתה לי בטקסט לא ערוך מצ׳אט גפט למען השם) חוץ ממברשת הניקוי החשמלית בעלת תשעת הראשים המתחלפים שהגיעה והולכת להיות חוד החנית במבצע נקיון דצמבר שיבריק את הבית תוך תהליך מדיטטיבי של קרצוף נפשי.

אתמול זוג תאומות שהן גם זמרות וגם פולניות החמיאו על יופיו של הבית ושאלו: ״אבל מי מנקה, אתה?״. פחח, זה הכי מלוכלך מאז שנכנסתי. אני עושה רק 80/20 כבר זמן מה.

התבאסתי גם ששתי חולצות היפיות ארוכות שרוול התכווצו בכביסה למרות שכיבסתי ב20 מעלות וסחיטה על 800 וייבשתי על החבל. (לטישירטים שלום). זו ממש התנכלות וכפיות טובה מצדן. את היתר אנסה לא לסחוט בכלל, וכפיצוי הזמנתי שלושה סוודרים צבעוניים, הודי של הקיור ואת הטישירט הזו שאי אפשר היה שלא:

אני במגמת החלמה איטית ועקבית אבל עוד לא בריא לגמרי. 

זה מעצבן, הכל מעצבן. כל החרא הזה מעצבן.