אמש יצאתי בלילה הכי קר השנה (בינתיים) להקרנה מיוחדת בסינמטק הרצליה של סרט שמתעד הופעה של הקיור מ2018 (קניתי את הכרטיס בשבוע שעבר לפני שנפלתי למשכב). הם ניגנו שיר אחד מכל אלבום בסדר כרונולוגי עולה ואז עוד שיר מכל אלבום בסדר יורד.
אני עדיין מרגיש מוזר בפעמים הנדירות שאני יוצא מהבית בערב, ובשילוב עם הנזלת שגודשת את המוח, הצריבה הקלה בעיניים והשפעתם המצטברת של כדורי הצינון מהשבוע האחרון הדרך לשם היתה קצת מלחיצה. ברכב שלקחתי לא היה מפתח ולקח לי רגע להבין איך עובד כפתור ההתנעה.
זו היתה הופעה של שעתיים וחצי והאמצע די התארך לי עם שירים שלא הכרתי מהתקופה המאוחרת (הפסקתי לעקוב אחרי Disintegration עד האלבום האדיר שיצא לפני שנה) אבל היה מעניין לראות מקרוב את המוזיקה מנוגנת בלייב ואת הבעותיו המוכרות, הכאובות והאהובות של רוברט סמית׳ בקלוז אפ מכשף על המסך הגדול (רק שלא אקום מחר בבוקר לידיעה שקרה לו משהו /: ).
ההתבוננות בלהקה המנגנת הגבירה את התשוקה המתעוררת לחזור לנגן ולשיר בקביעות, לשוב ללמוד טכניקות ולהתפתח לאפיקים חדשים אחרי כמה חודשי מנוחה. יש כל כך הרבה לאן לצמוח, זה קצת מסחרר ומשתק.
היום התעוררתי עם מרץ מחודש שנעדר ממני בשבוע האחרון (כידוע הצטננות עוברת עם טיפול רפואי אחרי שבעה ימים ובלעדיו אחרי שבוע). אני מזהה ניצוץ של רצון לאיזה…Je ne sais pas. התחלה של משהו מתוק. רגעים של חום וקרבה. מבטים של חיבור והבנה. "איזו התרגשות, איזה סומק על הלחי”. הפשרה לוהטת כמו אח מבוערת בבקתה מושלגת. רנסנס שופע של יצר החיים.
הכל יקרה בעתו. אני לומד לזהות את התחושה הגופנית של התנגדות ולנשום לתוכה כדי לתרגל קבלה. אני מרגיש יותר ויותר בבית, ואוהב להסתובב בחוץ עם הבגדים החדשים שלי.