אמש ירדתי להביא חלב מהמרכז המסחרי הצנוע כאן בנווה עופר, ובדרך קפצתי על ההזדמנות לטפס במדרגות הנעות שלא עובדות אל האופטיקאית כדי לבקש נרתיק חדש במקום זה שאבד לי, למרבה המזל לא כשהמשקפיים היו בתוכו.
האופטיקאית עמדה מחוץ לחנות ודיברה בטלפון, אך חייכה אליי בלבביות ופתחה את דלת הזכוכית לרווחה בצורה מזמינה. נכנסתי בצעדי בלט קלילים כמו בלרינה או נסיכת דיסני ונתקלתי בצחקוקה החינני של סופיה הצעירה שלא הכרתי. ״עשית לי את היום״ היא חייכה בביישנות. הצחקוק שלה היה מדבק ועניתי: ״עשית לי את היום בחזרה, לא חייכתי ככה שלוש שנים״. יצאתי בסיבוב ובצעדי בלט לעיניהן המשתאות של כל הנוכחות, חמושה בנרתיק החדש שלי.
הבוקר כשחזרתי מהג׳ים המשקל קרץ לי עם ספרה אחת נמוכה יותר.
תרגילי הקיגל עוזרים וזה קצת מביך להודות שרק בגיל 50 גיליתי שזה נחמד ומועיל להשתמש בlube בשביל לאונן. כל השנים הייתי עושה על יבש ועם סיבוב בהסבת שמאל כדי למתוח עוד את העור. החזרה ההדרגתית להגדרות היצרנית בשנה וחצי האחרונות, הגמילה מפורן, מכאב ומהשפלה, התפוררות עולם הפנטזיה הישן וההימנעות הממושכת באמת ניקו את האדמה.
עדיין אין לי פנטזיות של ממש וגם לא דמות לפנטז עליה (limerent object או בקיצור LO). אני מקושש קצת מן היקב ומן הגורן. מנסה לתת לדמיון יד חופשית… אז היד חופשית אבל הדמיון לא משהו.
ובכל זאת מתעורר עם זקפות חזקות באמצע הלילה ומרגיש את התסיסה הפנימית שגורמת גם למבטים אקראיים ברחוב להיטען באנרגיה ליבידינלית ובחיוכים שובבים.
בסרטון של האורולוגית האהובה עליי ביוטיוב היא דיברה על כך שגברים נותנים לעצמם הרבה פחות לגיטימציה לאונן בנחת, ללטף את הגוף, להדליק נר, לשים מוזיקה, לעמעם את האורות, לקחת את הזמן. אנחנו מתרגלים בגיל הנעורים להביא ביד בסתר ובמהירות ולא בהכרח מתפתחים מזה בשום שלב.
ערב הפתיחה של פסטיבל המחול האביבי השנתי מוקדש השנה ליצירתו של מתי כספי, שידוע בשיריו המאוד פשוטים מבחינה הרמונית, מלודית וקצבית. כדי להוסיף לחץ הערב יהיה בכיכובו של דניאל סלומון ויונחה ע״י יואב קוטנר. שאלתי את פרס ישראל (הבמאי והמנהל האומנותי) אם הוא לא רוצה מוזיקאי *אמיתי* בשביל העבודה הזו. הוא הניף אצבע וקרא: ״אתה תעשה את זה יותר טוב מכל אחד אחר״.
נחמד שמאמינים בי אבל ציפיות הן בית גידול מעולה לאכזבות וזה עדיין עליי לספק את הסחורה. לפחות השנה יש לי יותר משלושה שבועות לברוא את העולם.
קרה לי נס והבוקר נדחו שני דברים שנקבעו להשבוע, מה שהפך את הלו״ז מדחוק ובהול למאפשר ונושם. חשוב לי לא להיכנס לסחרור של אדרנלין וקורטיזול, לשלב הפסקות מנוחה בין פעילויות, ליהנות מהעשייה ולהיות נוכח ברגע.
הקראש שלי על סברינה קרפנטר ממשיך להתלהט ואפשר להגיד שאנחנו כבר אין א ריליישנשיפ. הבוקר גיליתי למה היא מתכוונת בשיר Juno. ידעתי רק שזה שם של סרט שלא ראיתי, הבוקר הבנתי שיונו היא אלת הנישואין והאמהות הרומית ושבריני כל כך מאוהבת (בי!) שהיא רוצה לנסות את האזיקים הוורודים הצמריריים שלה וכל מיני תנוחות משוגעות כי היא מפנטזת על הריון ממני.
ההבנה הזו (יחד עם המחשבה על מה שקרה לי ביוני בשנתיים האחרונות) כבר זרקה אותי לכל מיני מחשבות עמוקות אבל זה אולי כבר לפוסט אחר.