לפעמים אני שוכח מכמה דברים אני נגמל בו זמנית תוך תפקוד מלא ואז מתפלא כשיש לי תסמיני גמילה.
אלכוהול, בנזודיאזפינים, trauma bonds, codependency, limerence, פורנו, וורקוהוליזם, אכילה רגשית, אהבה, סקס, קשרים רעילים או אסימטריים.
אתמול אחה״צ זה תפס אותי, אחרי ששלחתי ארבעה מתוך חמשת הנאמברים הדחופים ליעדם לקראת פרזנטציה לפקידי העירייה המפונפנת. עד שעה זו לא התקבלה הודעה: ״אח יקר דבר איתי כשתוכל״ מה שאומר שזה כנראה עבר בשלום. נשארה לי מחרוזת ״סיפור הפרברים״ והסטיות המוזיקליות של לאונרד ברנשטיין מאיימות עליי ומשתקות אותי, למרות שההגיון אומר שברגע שאתחיל להתמודד עם זה הקוביות יפלו למקומן.
לפנות ערב השתמשתי בכל ארגז הכלים כדי להצמד ליעדים ולא לקרוס. זה עבד חלקית. בערב כשכבר לא נותר בי כוח ראיתי שוב את החבובות עם אשתי סברינה קרפנטר (שהיא כמו מתדון בשבילי) והואיל והמנוי החודשי שעשיתי לדיסני עדיין בתוקף ראיתי גם את ״Up״ בפעם השלישית בחיי ובכיתי במשך שעה וחצי.
הראש והגוף כואבים מאוד והנפש מותשת ואומללה.
נרדמתי לא טוב, הרגישות שלי לחומרים גברה כנראה. באחד החלומות הלכתי למסיבת פטיש באזור התחנה המרכזית. הבחור בדלפק במבואה החשוכה הסתבך קצת עם הניסוח כששאל אותי לבסוף במבוכה: ״אז מה בעצם אתה עושה פה?״. מיאנתי לענות ולאחר שבדק במחשב וראה את הוותק שלי ברישומים אישר להחתים לי את היד, אבל אז הבנתי שהשארתי את הבגדים למסיבה בבית. חזרתי ברגל בגשם זלעפות, מתלבט אם לחזור למסיבה או לא. אשתי לשעבר הגיעה הביתה בשלב כלשהו. רוחה עדיין רודפת אותי בסיוטים כמעט מדי לילה.
התעוררתי לא טוב, שעה לפני השעון, בארבע בבוקר, אחרי מעט מדי שינה ועדיין עם אותה תחושה עצובה וחרדתית.
נמאס לי לעקוב אחר חרחורי המלחמה המטומטמת כמו שאני עוקב אחרי מזג האוויר הצפוי בשבת ובתחילת השבוע הבא (ובשני המקרים האינפורמציה לא יציבה, לא אמינה ומתעתעת).