בחמישי האחרון, לפני ששה ימים, ביום שהיו 10 אזעקות וחשבתי שזה הרבה (היום כבר לפחות 12 ומעניין אם מתכננות את המטח הבא לבדיוק אחר ״ורחץ״ או למתי שפותחות את הדלת לאליהו ענבים) קיבלתי בבוקר תמונות מחברה די ותיקה שלי, איתה התהדק הקשר לאחרונה. היא זיהתה את אהובתי האחרונה בתחנת אוטובוס מתמונות נוסטלגיות שהראיתי לה במהלך שיחותינו, כשהשעות נהיו קטנות והרגשות העמוקים והכמוסים שאני לא מרבה לבטא צפו.
זה היה החץ הראשון. החץ השני היה כשאותה אהובה עשתה לייק לפוסט שלי בצוהריים. באותו הערב אחרי לבטים רבים ושטיפת כלים החלטתי שווט דה הק, אולי במילא אמות הלילה, וכתבתי לפריטי אחרי כחצי שנה שלא דיברנו:
״״תוצפתת עובדת בתחנה בצומת ה—- הבוקר על ידי צוות תחקירניות ״מתחת לפרווה״
*עומדת״״
פריטי ענתה מיד והתקשורת התלקחה בשונן חד מתער כתמיד.
התכתבנו אל תוך הלילה.
המשכנו להתכתב בימים שחלפו.
קיבלתי פרספקטיבה שונה ופיתחתי תאוריה חדשה (Mea Culpa) לגבי מה שהאמנתי שהיה הנרטיב שהוביל אותי לבקש ממנה באוקטובר שתניח לי.
באחת השיחות היא אמרה שהקשר הזה לא יכול לחזור, ששומדבר לא השתנה.
שאלתי מה הייתה רוצה שישתנה.
היא ענתה: ״למה אתה שואל אם אתה לא מעוניין בזה? ברצינות אני שואלת. אם אתה לא אומר לעצמך פאק, איך נתתי לה ללכת? אני רוצה לעשות לה ילדים או לפחות להתאמן על זה מלא מלא מלא פעמים ואם יצא אז יצא״.
בשיחה ביום שאחרי, this happened:
אתמול כשראיתי אותה בפייסטיים בשעת הזהב בחוף הים הפכתי לתינוק אילם ומוקסם. היא היתה כל כך יפהפיה. prettier than ever. אחרי 24 דקות (אין לי מושג אם דיברנו ועל מה) הוידאו צ׳אט הסתיים ומצאתי את עצמי רועד ומאוד מאוד מלובלב.
שומדבר מזה לא תוכנן. התרגלתי לחשוב על עצמי כזאב בודד, אולי לתמיד.
גאבי, המדריכה הרוחנית שלי, אומרת שהתבודדות הוא שלב טבעי ומתבקש בהארה רוחנית, אבל בסופו של דבר הפצעים שלנו נפערו במערכות יחסים והם צריכים מערכות יחסים כדי להירפא באמת.
בשיחת הפייסטיים השניה, כשעה לאחר מכן (שנמשכה שעה לפחות) כבר מצאתי את הקול (גם voice וגם cool) והאישיות שלי בחזרה ולפרקים נראה שעכשיו היא נהיית תינוקת אילמת (״זה הולך להיות messy").
אונו של המגנט רב העוצמה המפורסם עדיין במותניו, ואחה״צ אוננתי בשכיבה על הגב במיטה עירום עם לוב, מניע את האגן בתנועות אנרגטיות אל תוך כף ידי השמאלית והשפרצתי בעודי מדמיין אותי מזיין אותה בברוטאליות תשוקתית בתנוחה מיסיונרית ואת המבט המצועף בעיניה כשהיא מתחננת: ״תגמור בתוכי, אבא״ (כזכור, בפער הגילים בינינו ניתן לשכן בגיר).
מה שהופך את העיתוי לעוד יותר גורלי ועולה על כל דמיון כדרכה של מציאות זה שבדיוק באותו יום שהתצפיתנית זיהתה אותה היא עברה לגור רחוק למדי, ולבד.
הערב היא שלחה לי תמונה של שולחן ליל הסדר המשפחתי שלה ובכלל לא דמיינתי איך הייתי מרגיש שם ומאילו מהצלחות הצחורות והמגרות הייתי טועם קודם.
כנראה שאסע לפגוש אותה בקרוב, אם תרצה השמש והטילים יואילו בטובם לנוח קצת (וכנראה שגם אם לא). היה לה חשוב שלא אפתח ציפיות לקראת המפגש או למה שיקרה בעקבותיו.
אין לי ציפיות, תקוות או שאיפות.
חייתי מספיק שנים בשביל להבין שאני לא מבין כלום.
ארוחת הלא-חג שדרדסתי לעצמי: