מתחת לפרווה

בחמישי בבוקר חזרתי למרינה לעוד שתי צלילות. הים זעף בגלל הרוח החריגה והמדריך היה אותו אחד שהלחיץ אותי בגיחה הקודמת בינואר. (הבן אמר כשסיפרתי לו: ״כן, הוא כזה של פעם, כשזה היה מועדון של תפוחי אדמה״… המדריך הנ״ל הוא שמנגוץ עם אטיטיוד קרבי).

שתי הצלילות לא היו מרהיבות במיוחד אך הוסיפו לי חומר לסרטון שאולי אצור מחר והיו אימון מצוין בהתמודדות עם ים סוער וגלי ועם חרדות שצפות במצבים כאלו עם מדריך שלא כל כך סומכים עליו.

כשהחזרתי את הציוד לרכב יואל היפה צעקה לי מהמועדון: ״דן!!!״ ונופפה בידיה. סימנתי שאני כבר חוזר, וכשבאתי אמרתי לה: ״לא הייתי עוזב בלי לחבק אותך ביסודיות״. תיעדתי את חמשת הצלילות ביומן, סגרתי חשבון וקיבלתי חותמות (יואל ביקשה לחתום לי) ואז אכן חיבקתי אותה ביסודיות. היא אמרה שהיא עצובה שאני נוטש והזמנתי אותה לבוא איתי לתל אביב ולהיות חיית המחמד שלי. היא שאלה אם זה כולל התעללות ועניתי: ״בוודאי, זו שפת האהבה שלי״.

לפנות ערב קבעתי עם חברי הטוב א׳ לסעוד יחד ב״לה קוצ׳ינה״. בבוקר ניסיתי להזמין מקום אך התברר שאין מקום פנוי עד שבת. ביקשתי מא׳ שינסה להפעיל את הפרוטקשן שלו. הוא בישר שהצליח להשיג לנו מקום בחוץ ב18:30 ושהוא יביא יין.

הוא הגיע לאסוף אותי מהמלון עם שמפנייר נייד ובתוכו שרדונה מבורגון(!) 2018 Domaine Jules Desjourneys Saint-Veran.

כשהתמקמנו במסעדה האולטרה-אלגנטית הבעלים הבחין שהושבנו בחוץ וסידר לנו מקום בחדר הכי יוקרתי ומפנק בפנים, ובנוסף קיבלנו מהשף טורטליני עבודת יד ממולא בפטריות על חשבון הבית, בנוסף לקנלוני ברווז, רביולי ציידים, פיצה אנשובי וסלט לא זוכר איזה שהזמנו.

להסתובב עם א׳ באילת זה כמו להסתובב עם ראש העיר, אבל זו לא הסיבה שאני אוהב אותו כל כך. השיחות שלנו עמוקות, הדדיות, מצחיקות ונעימות, התקשורת כנה, נינוחה ומקבלת, וכשבדקתי את דפוס ההיקשרות שלי איתו במבחן שפרסמתי לפני שבועיים הוא אחד מהאנשים היחידים בחיי שיצא לי דפוס היקשרות בטוח איתם (בנוסף לבן שלי, לבן לוין ולחתן פרס ישראל).

את הבורגון מוזגים בשלוקים קטנים, וכשחזרתי למלון שתיתי רק עוד שתי מנות וויסקי Arran והלכתי לישון כדי להתעורר ב4:45 מחר (היום) ולטייל עם הבן בהרים.

(המשך יבוא מחר+תמונות בעזרת השמש)