ב5:40 בדיוק כפי שקבענו הבן ירד מביתו מחויך והתחבקנו.
שאלתי אותו אם הוא בכלל הספיק לישון והוא השיב שכן, ושהתעורר בשמחה כדי לא להחמיץ הזדמנות לטייל איתי בהרים.
כשהגענו לחניון של הקניון האדום התבדחנו שזה off brand שדווקא המסלול הירוק מוביל לקניון האדום והמסלול האדום מוביל הרחק ממנו. ״אולי מסמן המסלולים היה עיוור צבעים״.
בחניון פגשנו שתי צעירות ששאלו אותנו כמה המסלול צפוי להיות נורא. אחת מהן היתה בלי כובע ושתיהן החזיקו בקבוק של רק ליטר מים ביד. הדרכתי אותן איך לעשות את המסלול הקצר. אנחנו תכננו לעשות את המסלול הארוך יותר שאחרי החלק הקניוני ממשיך במורד לחלק הדרומי והמפתיע ביופיו של נחל שני, בו מעולם עוד לא טיילתי.
כשעצרנו להפסקה הופתענו לראות את הצעירות מתקרבות אלינו. הן גם הופתעו לשמוע שהן פספסו את הפניה והמשיכו למסלול הארוך. הסברתי להן שהן צריכות לפנות ימינה עוד מעט למסלול השחור, ואז עוד פעם ימינה למסלול האדום.
הגאונות הצליחו לפספס גם את הפניה לשחור ולמרבה המזל עוד יכולתי לראות אותן ולצעוק להן מרחוק. אחרי העליה התלולה במסלול השחור הן המשיכו לכיוון הלא נכון פעם נוספת. ״כל עוד אנחנו רואות אותך אנחנו רגועות״. הסברתי להן ברוח טובה שמומלץ תמיד להסתובב עם כובע, תיק, אקסטרה מים, מפה או תיאור מסלול ולפחות איזה תפוח למקרה שנתקעות בשטח.
קצת לפני המפגש עם המסלול האדום חגה מעלינו להקה גדולה של עופות דורסים במשך כמה דקות. לא הבאתי למסלול את עדשת ה500mm אבל לא הצטערתי למרות שהם היו בזווית מצויינת לצילום והוארו על ידי השמש העולה. אמרתי לבן שככה נזכור את הרגע הזה תמיד.
אני צריך לקנות מצלמה חדשה ללא מראה. הנוכחית לגמרי עשתה את שלה מאז 2019, הפוקוס האוטומטי שלה לא עומד בקצב ועברתי כברת דרך כצלם מאז שרכשתי אותה. תכננתי לרכוש השנה אבל הודות לאדונים טראמפ ונתניהו והמלחמה הכושלת והמיותרת שלהם ההכנסות שלי השנה יהיו כנראה נמוכות ב100k מהצפי.
כשהגענו חזרה לרכב שתי הצעירות ביקשו לצלם אותי לסרטון לטיקטוק. שאלתי מה הן רוצות שאעשה והן השיבו שאגיד להן שוב מה שאמרתי בדרך כולל על התפוח ושיש להן מזל שפגשו אותנו. עשיתי להן סטנדאפ אבהי במשך 2 דק׳ והן התגלגלו מצחוק (״אם הייתן ממשיכות עם הירוק הייתן מגיעות לירדן עוד שבועיים ואם הייתן ממשיכות עם הפניה שפספסתן הייתן מגיעות למצרים!״). שאלתי את הבן איך זה לחיות עם אבא רוקסטאר והוא ענה: ״מגניב!״.
אחרי שנפרדתי בחיבוק אוהב מהבן והודיתי לו על כל זמן האיכות שבילינו במשך השבוע חזרתי למלון והרשיתי לעצמי להתפנק בארוחת הבוקר עם לחמנית בגט מרוחה בשוקולד השחר ומיצתפוזים (בימים של צלילות אני מקפיד לאכול בעיקר סלטים וביצה קשה כדי למנוע צרבת).
מהחדר התקשרתי לאמא שלי לשיחה השבועית. היא סיפרה על ההתקדמות עם מה שהיא התחילה לכנות ״הנסיעה לשוויץ״, כאילו היא טסה לעשות סקי באלפים בריזורט מפנק ויוקרתי. היא סיפרה שהיא מתלבטת בגלל ההסכם המאוד חד צדדי שמסיר כל אחריות מהישראלי שמנהל את האופרציה, הסכום הגבוה של השירות (200,000 ש״ח) ואי הודאות לגבי איך תסתדר שם שלושה ימים לפני ההתאבדות ושהצוות המקומי עשוי להחליט ברגע האחרון שהיא לא כשירה להתאבד.
היא ביקשה עצה ואמרה: ״תגיד לי מה לעשות״ (that’s a first).
עניתי שאני לא יכול להגיד לה מה לעשות, אבל כguideline אני מציע שלא תחסוך על עצמה, שכסף לא יהיה שיקול. היא עבדה והשקיעה כל החיים. הוספתי גם שאתמוך בכל החלטה שלה ושאם תצטרך עזרה אעשה כל מה שאוכל במסגרת הגבולות שלי.
ארזתי, הורדתי לרכב בנגלות, נפרדתי מהצוות במלון (״נתראה באוקטובר!״).
בנסיעה חזרה עוד הצלחתי להישאר ברגע ולא להישאב לתוך תכניות מפורטות של מה אעשה כשאחזור.
כשחזרתי העליתי הכל ב3 נגלות, החזרתי את הרכב, חזרתי ברגל, פרקתי, השריתי את ציוד הצלילה, כיבסתי את החליפה והצ׳יקן וסט, התקלחתי. בדקתי את מצב הצמחים. הבנתי שלא התגעגעתי בכלל הביתה, אפילו לא קצת.
בלילה ישנתי הכי פחות טוב מבכל השבוע.
(התמונות עם האופנוע הן מהסט שצילמתי ביום הראשון בעמודי עמרם והיתר מאתמול בנחל שני דרומי).