מתחת לפרווה

באחד הסיוטים הלילה נסעתי במעלית בבניין שלי לאחר שליוויתי חברה לביתה. 

הייתי קצת לחוץ כמו שאני לפעמים כשאני נכנס למעלית מיוזע ומתנשף אחרי הליכה בחום ופוחד שהיא תיתקע כשאני ככה.

השתדלתי לא לחשוב על זה ולתת לקומות לחלוף. כשהתקרב הרגע שציפיתי שהיא תגיע לקומה 7 היא המשיכה בנסיעתה והבחנתי שהיא למעשה יורדת. 

חשבתי שאם כך היא בוודאי תעצור כשתגיע לקומת הקרקע אבל המספרים חזרו על עצמם במעגליות והיא המשיכה לרדת ולרדת. 

נהייתי מודאג, רציתי ללחוץ על הפעמון או על קומה אחרת אבל על לוח הכפתורים היה רק כפתור אחד (כמו שיש מחוץ למעלית).

עכשיו כבר ידעתי בוודאות שזה חלום, אבל לא הצלחתי להתעורר ממנו. זה הלחיץ אותי. אולי ככה מתים בשינה, חשבתי. 

המעלית המשיכה לרדת ולרדת. הוריתי לעצמי לנסות לזוז כדי להתעורר אבל זה לא עבד. הצעתי לעצמי לשלוח יד לכיס ולשלוף את הטלפון. 

זה כנראה גרם לגוף לזוז בצורה יותר ספציפית והתעוררתי בהקלה אך גם בבהלה ובעצבות. 

המון א.נשים ותחושות מהעבר צצו הלילה בסיוטים. זו כנראה עונת הנדידה של הקרציות. 

זו גם העונה שמציינת שנתיים להחלטה להתגרש, חודשיים לקראת יום ההולדת. סוף שנה. 

אני פוקח עיניים מאוחר בהרבה משתכננתי, לאחר ששליש לילה ישנתי גרוע, שליש נוסף הייתי ער ובשליש האחרון חוויתי סיוטים.

לקול המאוכזב, הנוזף והדוחק אני אומר: זה בסדר. חמלה, דן.

אתה חולה. אתה תחלים.