אתמול הלכתי לנהל מוסיקלית חזרה לקראת הופעה של זמר שאותו אני מפיק מוסיקלית.
לא ניגנתי על כלום, רק הנחיתי את הנגנים וניהלתי את החזרה. הייתי דום קשוח אבל חייכן ורגיש, הנגנים המוכשרים והחמודים שמחו שיש מישו מקצועי שמניע את העסק ביעילות, ואהבו את איך שהם נשמעו אחרי המגע שלי.
אני אוהב את העבודה שלי.
אני יודע שעבור רוב האנשים, העבודה היא כורח, ונעשית כמעט אך ורק בשביל כסף.
זה לא שתמיד החומרים שאני עובד עליהם לטעמי, חלק מהקולגות אגואיסטים ומעצבנים, הגביה לפעמים יותר קשה מהעבודה, ויש ימים שלא הכי בא לי ליצור. אבל בסופו של דבר, כשאני מתיישב מול המחשב, או מול כלי הנגינה, או מול הנגנים...אני אוהב מה שאני עושה...ואני נכנס לסוג של ספייס בזמן העבודה. לפעמים יותר ולפעמים פחות.
סבלתי בשביל לעבוד במקצוע שלי. מגיל 16 עד 24 עבדתי בחלוקת עיתונים, ובניין, וניקוי רחובות, וניקוי חרא של חיות מעבדה במכון ויצמן. למדתי, התאמנתי, נכשלתי. ספגתי חוסר יציבות כלכלית לאורך שנים. עדיין לא הגעתי למנוחה ולנחלה...אבל מדי שנה אני משתפר, המחזורים גדלים, המעמד נרכש.
ואם תשאלו אותי מה הביא אותי למחשבות האלו, ולמה פתאום כתבתי על זה...אני אענה שעדיף שלא אענה.
לפני 19 שנים. 27 באוקטובר 2005 בשעה 18:18
