לפני 21 שנים. יום שני, 7 בנובמבר 2005 בשעה 6:19
אולי אני סתם מקטר....אני מתקשה למצוא את המילים הראויות למרות שמלא מילים ומחשבות די ברורות מתרוצצות לי במה שנשאר מהמוח...אולי אני טועה לחשוב ש...
אוף
אני חושב יותר מדי והכתיבה נתקעת.
מהתחלה.
אני מתגעגע אליה...אתמול התקשרתי אליה בצהריים כי התגעגעתי והייתי מוצף ברגשות חמים...ידעתי שהיא תהיה עסוקה ורק יריתי מהר את מה שהיה על ליבי וקינחתי בנשיקה רטובה...חיכיתי לערב, אבל גם בערב היא היתה עסוקה וכך יצא שתקשרנו רק כמה דקות במסנג'ר היבשושי אחרי חצות...שיא הערב היה סמיילי עם נשיקות שהיא שלחה לי בסוף השיחה...היא אמנם שלחה לי הודעה אדומה מתוקה עם שגיאות הכתיב המטורללות שלה עוד קודם לכן בערב...אבל קרקר, לא משנה כמה פריך ופיקנטי יהיה, הוא עדיין רק קרקר, ולא ישביע את הטורף המורעב שאני.
אני לא בטוח שאני לא מסווג אצלה תחת "חוויה אקסרימית/הרפתקה הזויה/נדרש תיחזוק מסויים עד הסופ"ש הזה או הבא" ... והאמת שגם אם כן, זה היה אמור להיות בסדר... מה 'כפת לי שיפהפיות ירצו רק לנצל אותי מינית... העניין הוא שלרגשות שלי יש חיים משל עצמם...ואני לא יכול שלא לחשוד, שהפעם, לשם שינוי, ובניגוד לשלל מערכות היחסים הקצרות אך משמעותיות שניהלתי השנה, הפעם...א נ י הוא זה שרוצה יותר...
זה תמיד ככה? תמיד יש צד שרוצה יותר? בדר"כ הייתי חשוף ללחץ פיזי וריגשי לא כל כך מתון, כמה שיחות פון ביום, מיילים ומסנג'ר, פגישה כל יומיים לפחות, הפצצות בבלוגים עם סופרלטיבים...תמיד הייתי אני זה שעמד עם היד על השיבר.
חוש ההומור העוקצני והכל כך נשי-דומיננטי של אלוהים לא מאכזב גם הפעם...
אין בי כעס חלילה או האשמה...אני אוהב ליישם את מה שאני מטיף לו, ואני האחרון שיכפה התאמה גם מתי שאין, או יכעס וישנא את מי שלא רוצה או יכול לתת לו את מה שהוא רוצה או צריך. (משפט קצת מורכב אבל אני בטוח שמי שצריכות להבין יבינו)
אבל נראה לי שלא אוכל להמשיך ככה לאורך זמן...את האריה הזה צריך להאכיל, אחרת הוא מתחיל לחשוב על ציד.