מתחת לפרווה

וכך נשאר הסולטן לבדו.

הפילגשים התפזרו לכל רוחות השמיים, ושתי הסיטה את עינייה כשהבחינה בו בשוק, אנסטסיה חזרה לערבות סיביר המושלגות...

"כבר לא אוהב יותר לעולם" חשב הסולטן, וליבו נמלא חמלה עצמית. הוא חשב על כל פילגשיו הקודמות, על אלו שרצו בו והוא לא רצה, ועל אלו שלא רצו אותו. "בודאי פגעת לפחות כפי שנפגעת... צולקת וצילקת באותה המידה. פראייר תהיה בטוח שלא יצאת" אמר הסולטן לעצמו, אך הדבר לא שימח אותו. מבין כל אותן נשים, לא הייתה אפילו אחת שיכל להתנחם בזרועותייה כעת.

הלך הסולטן למיטתו, התכרבל בשמיכה עם כריותיו ונרדם.

בחלומו הוא דיבר עם הנסיכה הנורדית, שבינתיים נישאה לאיש טוב. השיחה היתה נבוכה ותקועה, היא דיברה על תכניות טלוויזיה והוא לא הבין מה היא אומרת. לאחר מכן שניהם שתקו, והוא החל למרר בבכי. השקט והאנחות השקטות בצדו השני של הקו הראו לו שגם היא מתרגשת ואמפתית לסבלו, לבדידותו ואכזבתו. "לא אמרת שיש לך מישי פעם אחרונה שדיברנו? " שאלה הנסיכה הנורדית בחלום, והסולטן ענה : "לא, אין לי אף אחת" .

הסולטן המשיך לחלום ולא זכר כיצד נסתיימה השיחה אם בכלל, ולפתע מצא את עצמו ישוב על כס מלכותו הרם, ותחתיו מרחפים כנאשמים במשפט כל איברי גופו.

הזין קפץ ראשון, נחוש וחוצפן, ואמר : "חבר'ה, מה הבעיה? תנו לי לעבוד ואני אסדר את הכל. אתם תודו לי אחר כך" .
המוח, שתמיד היה בטוח שהוא הכי חכם אמר : "ראינו כבר מה קרה כשאתה מנהל את העניינים. וחוצמזה, בזמן שאתה מבלה לך בקידוחים אני משתעמם. אני צריך אקשן, עניין, תחכום ! גיוון ! אני צריך להרגיש קצת נכבש ומאותגר כדי גם להתענג. אני אליטיסט ובעל טעם משובח ולא כל דבר עושה לי את זה. ואם אני לא בעניין, (וכאן הוא פנה במפגיע לכיוונו של הזין) גם *אתה* לא תהיה בעניין. "

הבטן הביישנית אזרה אומץ ואמרה : "בזמן שהם מתווכחים אני מתכווצת כאן לבדי. ואני חייבת להגיד שיש לי הרגשה רעה לגבי כל זה."
הידיים והרגליים קיפצו בתזזיתיות ורטנו : "חלאס כבר עם הדיבורים, תנו לנו לעשות משו, אנחנו רוצות לתפוס, למשש, לצבוט, לחדור, לבעוט, לגמוע מרחקים, לרוץ, לקפוץ. אבל המוח כל הזמן עוצר אותנו ואומר לנו מה לעשות".
העיניים התגלגלו לצדדים וצחקקו : "אל תאשימו אותנו, אנחנו רק מעבירות את המידע שאנחנו קולטות" .
הגב נאנח ואמר : "כואב לי, המשא כבד עלי... אבל מישו צריך להחזיק את כל העגלה הזו יחדיו " .

מהומה גדולה פרצה, כל האיברים צעקו זה על זה בלי להקשיב, וכל אותו הזמן ישב הלב בשקט בצד ופניו נפולות.
"שקט בהיכל !!! " רעם הסולטן ורקע במטהו.
דממה השתררה מיד.
הסולטן פנה אל הלב ושאל אותו מדוע אינו מדבר.

"אני עצוב, הוד מעלתך" השיב הלב וקולו הרך נשבר בדמעה.
"היו ימים שהייתי חופשי. שפעמתי חזק ומהר, שגאיתי ורעדתי. לילות שהתמלאתי באהבה כל כך עד שאלמלא העזרה של שפתיים הייתי ודאי מתפוצץ. "
"תמשיך, " עודד אותו הסולטן, והגיש לו ממחטה.
"מאז שנשברתי, (ואני מודה שנשברתי ויודע שזה היה קשה על שאר החבר'ה) , מוח סגר אותי בתיבה מרופדת, וזין הפסיק לדבר איתי. הוא אמר שזה כדי להגן עלי, אבל אני יודע שהוא פשוט בז לי, כי הוא חושב שאני חלש ונשי. לא נותנים לי להתערב, לא מקשיבים לדעתי. ובזמן שמוח מהנדס את הקיקס ההזויים שלו, וזין עושה לו לונהפארק אני קמל פה בתיבה, שהיא עבורי כצינוק. "

מוח התפרץ בחוסר סבלנות ואמר לסולטן : "אל תקשיב לו, מלכי. הוא בכיין וחלש. בגללו אכלנו מרורים. בגללו נפלנו קורבן. הוא מוקסם משטויות, הוא הפכפך וחולמני, והוא פרייאר שנותן שידרכו עליו. " .

הסולטן התעורר בבהלה, ציווה לסגור את דלתות הארמון ולנעול את הבריחים.
"לא אתן לאף אחת להיכנס, וכך אשמור על לבי, עד שיתאושש. עד שתגיע הראוייה שיהיה שווה להסתכן בשבילה... " .