מתחת לפרווה

ובכן, כך בערך זה התנהל.

מאז שהיא התחילה להתפרע, חודש אחורה, לא יכולתי לנשום. זה התחיל באיך שהיא סכסכה ביני לבין כל ידידותי, המשיך באיך שהיא התעלמה ממני במפגיע בכל אירוע חברתי, ואז נפגשה והזדיינה איתי, ואז רדפה אותי קצת, ואז החליטה על הקו החדש הזה.

לאורך כל השנתיים מאז שנפרדנו, לאורך כל השנתיים שהיינו ביחד, לאורך כל הארבע שנים...תמיד אהבתי אותה, תמיד נתתי לה, היא תמיד החזיקה בי למרות שלא אהבה אותי באמת, למרות שלא אהבה אותי בכלל. וידעתי את זה. ונמשכתי לזה. והיא הציגה את ההצגה המושלמת לסביבתה, כי אין בה אמת. וגם אני קניתי את ההצגה כל פעם מחדש, ולא הבנתי אף פעם ועדיין לא מבין למה.

וואי, קשה לי ממש לתאר את מאורעות הלילה. הכל כל כך רווי ניואנסים. אולי עדיף לי לא לתאר בכלל. אולי עדיף להדחיק את הכל, לשכוח. לסכם את הכל ב"זה לא הסתדר" וזהו.

גאד.

להיכנס לכל זה עכשיו.

אבל לישון אני לא מסוגל. ואין אף אדם שאני יכול לדבר איתו.

אני לא מסוגל לתאר את זה. וואי זה כואב.

אממ,

ככה.

קיבלתי את הרושם, כמו רבים מקוראי וקוראותיי, שהיא עדיין אוהבת אותי וכרוכה אחרי ומה שהיא באמת רוצה זה שנהיה ביחד. עשיתי צעדים בוני אמון. מכל הלב. החלטתי לחזור להיות איתה, בכנות. חשבתי שאם אבוא כן וישיר, זה יפתח את הפתח. היא הראתה לי שלא, ובגדול. היא הראתה לי את זה תמיד, לאורך כל הקשר בינינו. בגלל זה נפרדתי ממנה.

ועדיין, היה מי שאמר, שהיא התבגרה, שהיא פתוחה לזה, שהיא טובת לב ומפוייסת. אלוהים יודעת שאכלתי ממנה לא פחות חרא ממה שאכלה ממני. אני אוסיף ואגיד ללא חשש של לשון הרע, שהיא זו שהפכה אותי למכונת הפוגענות שנהייתי. שלא הייתי ככה קודם. אני חושב שהבלוג מוכיח את זה.

עכשיו אני תקוע עם אהבה ומשיכה, ופנטזיות על חזרה שהתרסקו על קרקע המציאות הנוקשה, בעודי מנסה לשלוף את עצמי מהבוץ, ונדרש ליצירתיות מסביב לשעון, לאנרגיה בלתי נדלית.

ביקשתי ממנה לחזור איתי הביתה. אמרתי לה שאני זקוק לה, שאני רוצה רק אותה. הצעתי לה את העולם ומלואו. בדרך הביתה, במונית שהזמנתי כדי שלא תקשה עליה ההליכה, היא קבעה עם הבחור שלה.

משם נהייתה סצנה.

היא אמרה לי להתפשט ולהיכנס איתה למקלחת.

אחר כך המשיכה הסצנה.

בסוף הלכתי ממנה, לא יכולתי לסבול את זה יותר.

היא פגעה בי הכי חזק. הכי עמוק, הכי כואב.

היא הראתה לי שאין לי אף פעם את האופציה לבוא אליה נקי וישיר.

היא הוכיחה לי שוב מה שידעתי תמיד, שהיא לא באמת אוהבת אותי. שהיא מחזיקה אותי מטעמים אינטרסנטיים, קרים, רעים.

אני אמור בשלב הזה לזקוף קומה, להבין שיצאתי פרייאר, טמבל, חמור. שנפלתי קורבן למאזוכיזם שלי, לתמימות שלי, (תמים כמו שרק סוטה יכול להיות....) ולהשאיר אותה להתמודד לבד עם אישיותה המקסימה, ולקדם את עצמי לעבר המקומות הטובים שאני מגיע אליהם בלעדיה. להפסיק להחשיב אותה כפאקטור, להפסיק להגות בה, לחפש אותה. להבין שזה הכל כלום. (ולא הכל או כלום כפי שהיא ניסתה להציג) פשוט כלום. ריק. הבטחה לא ממומשת. כך היה תמיד. ותמיד נפלתי, מהפעם הראשונה ועד האחרונה. לפעמים הצלחתי להחזיק פאסון, אבל זה היה זמני.

כאן כבר נשרפתי לגמרי, מכל הכיוונים. היא נטלה את נקמתה על כל הטוב שעשיתי לה.

בעתיד, במקום אחר, בסיטואציה אחרת, אני אוהב שוב. מעולם לא היה לי ספק בזה, שכשאשחרר באמת את האהבה הרעה ההיא, תיפתח אהבה חדשה. עד עכשיו עוד לא הצלחתי לעשות את זה. מי יודע אם מחר אוכל. מי יודע אם מחר אוכל לעשות משו בכלל, מכל המון הדברים שאני נדרש לעשות.

הייתי צריך להקשיב לקול ההגיון והנסיון ולא לקול האמוציונאלי הטהור והאוהב שבקע ממני.

הגיע הזמן להתקדם הלאה.

לא נשאר לי דבר טוב ממנה. אף לא דבר אחד.