מתחת לפרווה

ארבע שעות שינה אחר כך. איזה כיף היתה אותה שניה של שלווה עם פקיחת העיניים, רגע לפני שנזכרתי בכל מה שקרה. אני כן רוצה לתעד את מה שקרה, אבל זה כל כך כואב.

אז ככה.

ביום חמישי כשהיא באה אלי לדבר, אמרתי לה שאני במקום אחר משהייתי בשנתיים האחרונות. שאני לא מחפש יותר ריבוי והרפתקאות. היא אמרה שהיא לא במקום הזה והיא לא הפרטנרית שלי לזה כרגע, ושהיא לא רוצה להגיד לי לחכות או משו, אבל מנגד גם אמרה שאולי היא רק צריכה להתגעגע אלי קצת, והביטה לי בעיניים בצורה אוהבת. לבסוף אמרה שהיא רוצה להמשיך עם הנתק.

כל הסופ"ש הייתי באטרף, בקוצר נשימה. אבל החזקתי בנתק. בשבת בצהריים דיברתי בצ'ט עם האקסטרה לארג', בהמשך לשיחה מאוד מפורטת שניהלתי איתו במשך השבוע. הוא רצה לוודא שאני מגיע לקריוקי, ואני השבתי שאני לא יודע אם להגיע בגלל שאני במצב מאוד רגיש ופגיע, ואני לא רוצה לעמוד באותה סיטואציה כמו לפני שבועיים, שהיא התעלמה מקיומי בעוד היא יושבת מטר ממני. כאב לי אז נורא. תכננתי להישאר לעבוד בבית. הוא הפציר בי לבוא, ביקשתי ממנו לברר איתה מה הכיוון ולהדגיש את מה שאמרתי. הוא חזר אלי עם תשובה, שהיא התפלאה שאני חושב לא לבוא, ואמר לי לא לדאוג ושאצא מחוייך.

הייתי עם היורש בסופ"ש, היה נחמד מאוד, היינו עם אבא שלי בשישי בערב ועם אמא שלי בצהריי שבת, ראינו שני סרטים, ב"בחזרה לעתיד 3" דמעתי בקטעים הרומנטיים ובמיוחד בסוף כשדוק אומר : "העתיד שלך לא כתוב... של אף אחד לא. אז תעשו ממנו עתיד טוב" . גיבשתי החלטה שלראשונה מזה שנתיים הרגשתי שלם איתה. ניקיתי את הבית באהבה. תכננתי להגיד לה את כל המחשבות שהיו לי, שהלכו והתעצמו עם כל דקה שעברה. רציתי לבקש ממנה שתבטל את הנתק. שתתן לי לחזר אחריה. רציתי להתחייב אליה, לתת לה כל מה שמנעתי במשך שנתיים. רציתי שנהיה ביחד.

לפני שיצאתי מהבית חשבתי לעצמי : "ומה עם זה לא ילך... וול, אני מניח שנחזור במצברוח מאוד רע." איך שסובבתי את המפתח במנעול שאלתי את עצמי : "רגע, אתה יכול לעשות אבורט מישן? להישאר בבית, לעבוד, ללכת לישון מוקדם ולהתחיל את השבוע כמו שצריך?". היה לי ברור שאין מצב. הייתי driven. מעבר לשליטתי.

בדרך לקריוקי עברתי בסופרפארם. קניתי לה בושם 100 מ"ל של בריטני ששנינו אוהבים עליה, ומברשת שיניים ורודה. מברשת השיניים נועדה לסמל את זה שאני רוצה שהיא תשוב לישון איתי, לאחר שבמשך שנתיים היה סכסוך טריטוריאלי מתמיד על מברשת השיניים שהחזיקה פה... תמיד הייתי מחזיר אותה למגרה, והיא תמיד הייתה מוציאה אותה ומשאירה אותה בחוץ. בסוף שברתי אותה בריב האחרון שלנו אחרי ההופעה.

כשהגעתי לקריוקי היא עוד לא הייתה. מהרגע שהגיעה לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים. מדי פעם היא עצרה את גיולויי החיבה שלי. הסתודדה עם חברתה וחייכה בצורה שהרגישה לי לעגנית כלפי. כשדיברתי עם החברה ואמרתי לה איך אני מרגיש היא חשפה את עמדתה המאוד נגדית. בקריוקי בחרתי שני שירים. "רואים רחוק רואים שקוף", ו"צליל מכוון". שרתי עם הרבה התכוונות אליה, אבל היא הייתה עסוקה בלדבר. לא ידעתי בכלל אם היא מקשיבה או שמה לב. או אם איכפת לה.

אמרתי לה חלק מהדברים שהיו לי להגיד. היו לי עוד המון. אמרתי לה שאף פעם לא הפסקתי לאהוב אותה, שאני צריך אותה, זקוק לה. שאני רוצה לתת לה הכל. את המפתח לבית, את הנאמנות שלי, ואם היא רוצה גם את הקוד לכלוב והקוד לבנק וכל מה שהיא רק רוצה. ביקשתי ממנה נואשות שתחזור איתה הביתה אחר כך. היא הסכימה והבטיחה. הראתי לה שהרכבתי על המפתחות את מחזיק המפתחות שהביאה לי כשהיינו ביחד... חצי לב ששמה חרוט עליו. החצי השני אצלה.

בערך בחצות הלך והתרוקן. היא רצתה ללכת על הים. שנינו היינו די שתויים. אני לא זוכר יותר מדי מפרטי השיחה. באיזשהו שלב עלינו על מונית. היא התקשרה לבחור שלה וקבעה איתו במפגיע, מולי. בדיוק אחרי שאמרתי לה שאני לא נושם כבר חודש, שאני חייב אותה. אמרה משו על שאתן לה לבחור בי כי היא רוצה ולא כי אני רוצה. עליתי הביתה ומיד רצתי לביתה (כנראה שקודם השלכתי את הפון הניד שהביאה לי במתנה לפני כמה שנים. הוא נהרס ללא תקנה.) בהתחלה היא לא פתחה לי, אחר כך כן. הוספנו לדבר ואז היא אמרה לי להתפשט. רצתה להתקלח ושאתקלח איתה. המשיכה לומר לי דברים קשים. התלבשתי ופניתי ללכת. אחר כך התקשרתי. אחר כך באתי שוב אבל היא כבר לא פתחה. אמרה שתתקשר למשטרה. לא הייתי בשליטה ממש, הייתי כאוטי. אבל לא תקפתי אותה בשום דרך פיזית או משו כזה.

לבסוף שכן שהוטרד מצעקותי בחדר המדרגות שיכנע אותי ללכת הביתה. הייתי על טורים בלתי נסבלים. לא יודע איך הצלחתי להירדם.

אני כבר לא יודע כלום, לגבי איך שהיא מרגישה ומה שהיא חושבת. אני זוכר שבכל פעם לאורך השנתיים שהראיתי לה רכות ונכונות לנסות לחזור, היא תמיד התרחקה והראתה לי שלא כדאי. אני זוכר שכשעוד היינו ביחד שוב ושוב הרגשתי שהיא איתי בשביל הדירה, בשביל הנוחות, ולא מתוך מחויבות אמיתית לקשר, שלי הייתה ועוד איך. אבל גם ידעתי שהיא מאוד מקנאה לי ונאחזת בי, בכל הטריקים האפשריים.

כנראה שזה באמת צריך להיגמר, אני כבר לא זוכר מתי הקשר הזה עשה לי טוב לאחרונה. אבל לכמה ימים, באמת הרגשתי שאולי עכשיו זה יכול לעבוד. והייתי מוכן לקפוץ פנימה עם כל הלב. לנסות לתקן את הדברים שהפריעו לה, לנסות להבין אותה ולהיות איתה. לא ציפיתי שתשיב לי מיידית באותה המטבע. אבל כן קיבלתי סימנים סותרים, וכן ציפיתי ממנה למינימום רגישות אלי. זו הייתה טעות, אובויוסלי. הייתי צריך אותה. שתישן איתי. או שלפחות תגיד לי דברים ברורים, או תהיה קצת עדינה. היא בחרה להתאכזר אלי, כשהייתי הכי חלש. אני זוכר ששאלתי אותה בשיא הריב למה היא עושה לי את זה, שאני מסביר לה שאני לא מצליח לנשום. היא אמרה : "כי אני חרא של בנאדם".

הגיע הזמן עבורי לסגור את הפרק הזה על באמת. לא ברצון, זה לא מה שרציתי. זה אף פעם לא היה מה שרציתי. רציתי לאהוב אותה לנצח. אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותה, עם כל החרא שהטיחה בי שוב ושוב.

אני זוכר שכשבחרתי לה את הבושם הדהדו בראשי מילותיו של סוחר התכשיטים שמכרתי לו בהפסד גדול את טבעת האירוסין שקניתי למיתולוגית, יהלום 61 נקודות. הוא אמר : "קודם אהבה...אחר כך טבעת".

אני שמח שהמצב הובהר, זה כן. אני לא יכול יותר להצדיק בעיני עצמי את המשך ההתעקשות. (למרות שהלב משתולל, והתודעה עוד לא מצליחה להחליף הילוך באמת) . הצורך כל כך אדיר ועמוק, הבדידות כה גדולה, ההכלה העצמית כה רווייה. אבל אין ברירה אלא להמשיך. שבוע חדש, עוד יותר עשיר מהשבועות העשירים הקודמים. תובעני בצורה בלתי רגילה. אין לי כמעט שום תמיכה או עזרה, בטח שלא מהזן האינטימי, האמיתי והחם והרגיש והאוהב.

הייתי בזוגיות כמעט כל חיי הבוגרים. מתוך נגיד 18 שנה מאז גיל 16, הייתי בזוגיות 14.5 שנים. אפשר להגיד 16.5, היות שבשנתיים האחרונות זה לא שבאמת נפרדנו. עכשיו באמת ניפרד. לא נשארה ברירה אחרת. לפחות אני יודע שאני יכול להפסיק להיות מבולבל, להפסיק להיות בטורים. מה שאני צריך, אני לא אקבל ממנה לעולם. אה, אבל בעצם מה שרציתי להגיד בתחילת הפיסקה, זה שאני בנאדם מאוד זוגי, מאוד אוהב. יצא לי כאן שם אחר, אנשים מרבים להגיד לי שאני לא באמת רוצה זוגיות, שאני בעצם רוצה את ההשתוקקות הבלתי פוסקת, שאני צריך דרמה מתמדת, וכו'. זה רק חלק קטן מהאמת.

אני רק פוחד שלא אקבל את זה אף פעם, מאף אחת. כנראה שאני לא באמת חושב שמגיע לי שיהיה לי טוב. כנראה שעמוק בפנים אני מרגיש ראוי להתעללות. ואני תוהה אם זה אי פעם ישתנה. אני יודע שכשאסגור באמת את דלת לבי אליה, כפי שכנראה עשתה לי, אוכל להמשיך הלאה. תיפתח דלת חדשה. והיא מן הסתם תבטא את המקומות הבוגרים יותר, הרציניים יותר, הרגועים יותר שהגעתי אליהם. מהציניות השוביניסטית נפטרתי אניווי. היא לא עשתה לי להרגיש טוב, גם אם הגנה עלי מפגיעה. אבל איך אני אצליח באמת לסגור את הדלת, באמת לעקור אותה מלבי. כואב לי כל כך.