מתחת לפרווה

משעה לשעה אני מרגיש איך אני עולה לאט לאט מהמצולות של המים העמוקים אל פני הים ולעבר החוף. זה עדיין מאוד כואב קשה ונוכח.

לא חוויתי כזה התקף מזוכיסטי כבר הרבה שנים... עד כדי איבוד שליטה של ממש, איבוד זכרון בנוגע לכל מה שקרה באותו לילה... אי שפיות זמנית. זה בטח לא מה שתכננתי, וזו התנהגות שמאוד לא אופיינית לי, בטח שלא בעוצמות האלה. ואני מצטער עליה. אבל כך היה תמיד אצלנו, action and retaliation, למדנו אחד מהשני את ההתנהגויות הפוגעניות של האחר, והוספנו תמיד טוויסט קטן משלנו. לכל פגיעה היתה נקמה... לכל סיטואציה את ההתהפכות שלה. כבר לא נשארו הרבה מצבים חסרי תקדים, לא בגבול החוק. שני גנרלים מתחלפים שכמונו.

אבל כנראה שכמו שפרלין כתבה, היא עשתה לשנינו טובה גדולה, ומוטב כך. לפחות עכשיו שמעתי דברים ברורים ואני יודע בודאות שעלי להמשיך הלאה. זה קשה, כי המנגנון המזוכיסטי שלי מתעורר בצורה מפלצתית מכל המצב, עד הנימים הרגישים והעמוקים ביותר. והשליטה שלי בו היא מאוד מוגבלת. איך אפשר לשלוט בלב המשתולל, במחשבות שעולות, בתשוקות האפלות והנוראיות שתובעות סיפוק עד טירוף ומונעות מעוצמת האהבה. יחד עם זאת, אין בכאב הנורא הנוכחי את מרכיב העונג או הפורקן, וזה כבר כמה שבועות, וכשזה רק כאב ללא עונג ופורקן הנפש לבסוף מואסת.

היה טוב שבאו החברות אתמול בלילה ולא הייתי לבד. אני צריך להקל על הסימפטומים. צריך לשתף, לדבר. להתחבק. צריך גם להתפרק ולהישלט ולהיות מוכל, אבל זה עוד יקח זמן.

היום בדרך מהחזרה ביפו, אחרי שלקחתי את הסולמות של כל הזמרים במחזמר ונהניתי מכל רגע של ניהול מוסיקלי, נזכרתי במילים שקראתי בהורוסקופ לפני שבועיים. שאיזה כוכב נכנס למזל שלי וישהה בו כשלוש שנים, ושבזכות זה אני הולך לחוות התקדמות משמעותית ו"להיות במקום שלא העזת לחלום שתהיה בו". אני יכול להרגיש את המקום הזה לרגעים קצרים, כשהטלטלה הבלתי פוסקת מעלה אותי לרגע קטן מעל למים, לשאוף קצת אוויר. כשאני מביט על השחקניות היפהפיות מסביבי ובביתי ומתנגנב לו מבט טיזרי, כשאני יוצר עוד פיסה נהדרת של מוסיקה, כשאני מביט על הגיטרה מהעץ שהכין לי היורש, צבועה בלכה ועליה כתוב "לאבא באהבה".

בלילה רעדתי במיטה, וכל הזמן השקטתי את עצמי ולחשתי : "הכל בסדר.... הכל בסדר. זה נגמר, זה פתור. החשבון התאזן. אין פה בעיה שצריך לפתור יותר. וזה בסדר". השתכנעתי שזה אכן הסוף הפעם. קרירות וריחוק כאלו לא הרגשתי ממנה מעולם. הטוטאליות תמיד נשמרה בינינו, עד החודש האחרון. לגבר תמיד קשה לקבל את העובדה שאישה שאהבה אותו חדלה מלאהוב.

אבל יש עתיד, והוא שונה ואחר וטוב. כמו שכשחשבתי שחרב עלי עולמי כשאמרו לי שאני צריך לעזוב את הדירה הקודמת, ומצאתי תוך חמישה ימים דירה מדהימה, חדשה, מפנקת ומפוארת, בנקודה הכי אסטרטגית בשכונה שאני הכי אוהב. כמו שבדיוק שהייתי בעומק המשבר הכלכלי, על סף רעב ובלי תקווה וכבר התחלתי לחשוב שאני פאסה ומכאן הכל ילך במורד הגבעה, המגמה התהפכה לחלוטין והכל התחיל לפרוח ולצמוח.

הקמתי גלעד זכרון קטן עם נרות בתוך הלב. ים של זכרונות טובים, של תשוקות שנשארו, של אהבה קשה מדבר. שם היא תישאר, שם אזיל את דמעותיי.