מתחת לפרווה

קצת מהסס לכתוב, אין לי שום חדשה סנסציונית או אנקדוטה מחרמנת.

אתמול בבוקר נסענו במונית לנקודת ההסעה למחנה הקיץ, ליד מכללת לוינסקי בצפון הרחוק של העיר. תמהתי בקול רם איך אשוב הביתה, והיורש צחק ואמר : "ברגל ! " והוסיף "סתם..." . אז אחרי שאיתרתי את האוטובוס הנכון והמדריכה וציידתי אותו בחיבוק, נשיקה, וברכת הדרך ("תתנהג יפה !" ) החלטתי באמת ללכת ברגל, אפילו שהייתי עם סנדלים.

12 ק"מ שהתחילו בין דיונות מצד אחד וחורשה מעניינת בצד השני, המשיכו דרך חוף תל ברוך הריצ'י, ארובת רידינג מולי (מהצד שאני לא רגיל לראות אותה), הים הכחול-לבן מימיני, שדה דב משמאלי, העיר פרוסה לפני כמו ארץ מובטחת, והשמש הקיצית הולכת ומתרוממת מעליי. חציתי את גשר רידינג והצצתי לקרביה של תחנת הכוח, בנמל עלו בי זכרונות מחזקים, ואז כבר הייתי בטיילת המוכרת, חוף מציצים, המרינה, חוף ירושלים, הדולפינריום, והופ דרך נווה צדק חזרה לשכונה. שעה וחצי הליכה עם הרבה מחשבות מועילות. לא נחתי אפילו פעם אחת בדרך. רבע שעה אחר כך כבר התחלתי לעבוד. אני בכושר מעולה. 😄

בצהריים קפצה הפרונטאלית לביקור מהוגן, הכנתי ספגטי בולונז בגירסא הלא מינית (ללא יין אדום ובזיליקום) והיה כיף ונעים ומחזק. טוב שיש חברות טובות שיודעות להקשיב ולהגיד את הדברים הנכונים ולהעניק אהבה וחיבוק.

בערב השכנה הבלונדינית החדשה ממול צילמה אותי מהמרפסת, וניצלתי את ההזדמנות לשאול אותה איך קוראים לה על מנת לפייסבק אותה. הייתי צריך להרים את קולי עד מאוד כדי להתגבר על שאון גמר המונדיאל מהרחוב ההומה, והייתי גאה בעצמי שסגרתי את הפינה הזו באומץ לב ובנחישות. אמרתי לך דן.. כל מה שאתה רוצה, אתה פשוט צריך להעיז להושיט יד ולקחת.

ובלילה הגיעה יפהפייה אמיתית אחת, ממש יפה ומוכשרת ואיכותית. התוודעתי אליה לפני עשור, כשאחיה יצר אצלי שיר לבת המצווה שלה. מאז יצא לי להיתקל בה בכמה הזדמנויות, כשהמשפחה באה להקליט עוד שיר לאיזה אירוע משפחתי (הם משפחה יצירתית עם גנים משובחים). ראיתי אותה גדלה ונהיית מקסימה יותר ויותר. לפני כמה שנים היא הייתה בהופעה שלי. תמיד השתדלתי להסתיר את העובדה שאני חושב שהיא ממש מהממת, מסיבות מובנות. עוד לפני שבאה היא כתבה לי על הקיר בפייס בידידותיות רבה מה שגרם לי להסמיק ולהתרגש, וכשהיא הגיעה היא חיבקה אותי (אותי!) בחמימות, ולהפתעתי לא רק שלא התנהגתי טיפשי, אפילו דיברתי דברי טעם עם ביטחון עצמי והכל זרם מאוד יפה. בסוף השמעתי לה את השיר שלי "תני לי", והיא *ממש* התלהבה. כשהגיע הפזמון השני היא כבר שרה איתי "הן במילאאא עצומות". (עינייה באמת כחולות...ילדה טובה רעננה). סיימנו מאוחר מאוד, וכתבתי לה על הקיר לינק לאתר שלי ולשיר הזה. להפתעתי היא הגיבה בחמימות רבה ואף הגיבה בספר האורחים באתר. גררר. גררר, איי סיי ! (יש לה חבר וזה, ולא נראה לי שאי פעם יקרה ממש משו, אבל לקבל יחס כזה ממישי כזו, וול זה בריא מאוד לאגו.)

ובשלוש לפנות בוקר חבורה של בחורות הריעו לי מהרחוב למטה כי הייתי עם תחתונים וגופיה, והלכתי לישון בתחושה של יום חיובי. בבוקר השלמתי את העבודה הדחופה שלא הספקתי ביום הקודם - פתיח לחדשות ברדיו. לפני כמה דקות קיבלתי פון שזה מאושר. עניתי שאם כך גמני מאושר. (זה תמיד מותח.. אני עושה את העבודה אבל לא יכול לדעת אם זה בכלל נשמע כמו מוסיקה, אם לא יקטלו את זה, למרות ב99 אחוז מהפעמים הכל בסדר גמור) .

אז לא קורה כלום ומפלס החרמנות גואה אמנם, אך יש ניצנים חיוביים, ואני כותב בעיקר כדי שאוכל לקרוא את זה אחר כך ולשכנע את הבור העמוק הזה בתוכי, הבור שלא בחרתי בו אלא פשוט תמיד היה שם - של חוסר ביטחון ומחשבות שליליות וביישנות ועצבות ודימוי עצמי נמוך... לשכנע אותו, שהכל בסדר.