מתחת לפרווה

הייתי גיבור היום, ואחרי שלוש וחצי שעות שינה בלבד קמתי ולקחתי מונית לקרית הממשלה העתידנית על מנת להנפיק ת.ז. לאחר ארבע שנים בערך שאני מסתובב בלי. זה חלק מהמסע הבירוקרטי לקראת השדרוג הטכנו-מוסיקלי המתקרב, ואני כבר צעד וחצי משם. זה לקח שעתיים ומשו, ולא היה מובן מאליו או נטול מכשולים, אך בסופו של דבר אחזתי בידי הנרגשות תעודת זהות כחלחלה, חלקה מבריקה ובתולית, עם תמונת פוטו-רצח עדכנית, שכתוב בה שאני זכר ישראלי גרוש.

כבר שבוע אני לא ישן טוב, קשה להירדם לפני ארבע בבוקר, ובימים האחרונים המפגשים הליליים עם האינדיאנית סוחבים אותי עירני ומרוגש עד מאוחר. המטלות מתחילות מוקדם, האוובר, והעייפות מצטברת, אך פתאום נעלמת כשהלילה מעמיק והאינדיאנית פושטת. היא תובעת שאנגן ואשיר לה, עוד ועוד, ואני מקבל השראה מהאזנתה הקשובה ויופייה הצבעוני, כל יום בשמלה קיצית צבעונית אחרת, מותאמת למטפחת ושאר האקסוסריז. ונדמה לי שהן נעשות קצת קטנות יותר כל לילה, או שהעיניים שלי נעשות יותר גדולות.

הראש שלי מסתובב אוטומטית כל פעם שהיא נקלטת ברדאר, יוצאת למרפסת, מרימה את התריס, נעה בחדר, יורדת למטה, חוזרת עם קניות. אני מרגיש כמו סטוקר, או קאובוי במארב. בין לבין מתכתבים בפייס וזה. נחמד דווקא. באה טוב.
עכשיו למשל עמדתי ללכת לישון קצת מדוכדך, למרות שבינתיים השבוע פרודוקטיבי מאוד ואף כיפי לפרקים, והבוקר במונית אני זוכר שחשבתי לעצמי : "פאקקק, אני מאוהבבבב בחיים". אבל כאמור קצת עייפות, ובכל זאת הבדידות והסגפנות הגופנית יכולים קצת לדכדך את נפש האמן הסוטה. ואחרי שכבר סגרתי הכל וממש באתי להיכנס למיטה, זיהיתי אותה בפתח מרפסתה מנסה לצוד את מבטי. התעוררתי והתאוששתי באחת. נחמד דווקא. באה טוב.