לפני 16 שנים. יום שישי, 23 ביולי 2010 בשעה 13:27
אמש אחרי הדייט הכי עיוור שהיה לי בחיים (חילופי הודעות קצרים וטראח נפגשים בנייטשיפט מתחת לבית שלי) שהיה חיובי ומעודד, שמתי פעמיי לדאנג'ן, עם חולצה חדשה מהממת שחיכתה רק לי בקינג ג'ורג' בצהריים והייתה בול מה שחיפשתי, שוט ביד, והתרגשות של ילד.
היה לילה מעורבב מאוד, וכשרועי ואדריאן העלו אותי לבמה לשחק צרחתי בחדווה "הדאנג'ן פתווווחחחח". בין נשיקות וחיבוקים ושיחות עם חברים וחברות ותיקים סחבו אותי למיני סשנים, הצליפו והיכו ושרטו. כמה זמן לא השתובבתי ככה... אני אוהב את הלו-טק והגישה הבלתי-מתוקתקת, ואפילו החום בכלל לא הפריע לי. כל עוד זה ככה, יש סיכוי שאנשים יבואו מהסיבות הנכונות.
אני לא מצליח לשחזר עכשיו בכתיבה את ההתלהבות שאחזה בי אמש, כי כולי גרגרגרבלבלבלל. זה המון המון פורפליי, אבל מה עושים עם זה אחר כך? נשארתי עם מטענים אדירים של חרמנות והשראה וכאב ורגשות משתוללים. התעוררתי מוקדם ונסעתי להביא את היורש לסופ"ש.
אני מקווה שבקרוב יהיה טוב.
לא שעכשיו *רע*, להיפך, אבל מה שחסר, חסר כל כך.