מתחת לפרווה

בוקר אחרי שנפרדנו, אחרי לילה קר ועצוב, התעשטתי.
היה משו שונה בפרידה הזו מפרידות אחרות. לא היתה הקלה, לא היה חשק לפתוח מסנג'ר וכלוב ולהתחיל "לעבוד". לא היה רצון לאף אחת אחרת.
היה געגוע, היה כאב, היתה תחושה שעשיתי טעות.
כל הבוקר דיברנו במסנג'ר.
דיברנו על למה זה קרה, דיברנו על איך אפשר לפתור את זה.
ביני לבין עצמי, עלו לי מחשבות. כל השנה ניהלתי מערכות יחסים שאת סופן פחות או יותר ידעתי מראש. לא נתתי לעצמי להגיע למקום שעשויים להיפגע בו. תמיד רציתי פחות, אף פעם לא רבתי, כי היה ברור שבמריבה הראשונה אני עף משם.
רק שמה שהיה לי נכון אז, כבר לא נכון לי היום. אני כבר לא רוצה לקפץ בין הפרחים כמו פרפר על אקסטה. אני רוצה לטפח את השושנה שמצאתי. לטפח את עצמי. להשקיע. אני רוצה שיהיה לי טוב.
ויציב.
בעודי מתבונן בתמונות מהטיול בצפון, בהבעותייה של אהובתי, יופייה המסנוור, הבנתי שאין סיכוי בעולם שאני מוותר עליה. ביקשתי לעשות Ctrl Z . ומהר. שלא תיווצר דינמיקה, שלא יתחילו משחקי כוח. ביקשתי ממנה לחזור. עם הדברים. (אולי קצת פחות דברים.. ) לשמחתי, לאחר שכנועים ותחנונים, היא הסכימה.
ניקיתי את הבית כל היום, אחרי חודש שלם שלא. ההזנחה והדיכאון זעקו מכל פינה. כשהיא הגיעה בערב היא אמרה "וואו, אני לא זוכרת שאי פעם היה פה נקי כל כך.."
דיברנו, בחום, בפתיחות, בזרימה, באומץ.
עשינו אהבה על הפרקט הנקי באולפן.
חזר החיוך
חזרה התשוקה
חזרה האמונה
הגיע הזמן להחליף דיסקט.
הסיפור של החיים שלי משתנה.