אתמול בערב, באה הסוטה הצעירה לביתי כדי להיפרד. יפהפייה מתמיד....ללא כעס.
בכתה פחות ממני. רק מדי פעם חייכה חיוך עצוב ולחשה "כואב..."
ארזה את הררי הבגדים שהביאה לכאן בתיק ושקיות שהבאתי לה....הסרנו את הקולרים...
ישבנו ודיברנו על איך ששנינו אבדנו בתוך הקשר. היא מצאה את עצמה בעולם שגדול עליה, אני איבדתי את תחושת הביתיות בביתי...
נפרדנו בחיבוק אוהב ונשיקה וחמה, נופפתי לה בזרועותי לשלום, דמעות חמות שורפות לי את הפנים, בעוד היא נוסעת במורד הרחוב...כמו בפעם הראשונה, אבל הפוך...
זה היה מדהים, הקשר איתה. כל כך הרבה הנאה וחום וצוף ורוגע. וגם היו את הבעיות. בסופו של דבר במקום לצמוח ולשמוח, נסגרנו על ממוצע אפור.
כל מה שלימדתי אותה, כל מה שלמדתי עליה, כל ההווי המשותף, וההבנה העיוורת שהתחילה להתפתח...זה מרגיש לי כל כך רע לוותר על זה...
אין לי שום אספירציות רווקות כרגע. אין "אופציות". התרגלתי כל כך למחשבה שיש לי פרטנרית להגשמת פנטזיות...שכל מה שארצה, בנשלטות או בשליטה, יקרה, צריך רק לדבר על זה. עכשיו אני בכלל לא חרמן, בנות מפחידות אותי...הגעתי איתה למצב של נינוחות. של אינטימיות. של בית. הקשר איתה היה הקשר השלישי הכי ארוך שלי בחיים, שלושה חודשים שהרגישו כמו שנתיים.
איזה תסכול. עכשיו קר, כל הלילה חיבקתי את השמיכה והכרית הנוספת. התרגלתי לישון בצד אחד של המיטה שוב...עכשיו צריך להתרגל חזרה...אני מתגעגע אליה אנושות, ולא יכול לומר שאני שלם עם עצמי והפרידה. לא ראיתי דרך אחרת.
לפני 18 שנים. 3 בפברואר 2006 בשעה 6:06
