מתחת לפרווה

יש בעיות.
זה לא כפי שהיה, כפי שהתחיל.
נתקענו, עלינו על שרטון.
פערי הגיל, הסגירות שלה, הסגירות שלי...
ועדיין, לחשוב על להיפרד...זה ישר עושה לבכות, המחשבות האלו, זכרונות שצפים פתאום, חיבוק אחרון? מבט אוהב אחרון? ...לא יהיו יותר פגישות? זיון אחרון? ליטוף אחרון?
את כל הטוב לזרוק רק כי רע?
אוף.
הילדה הזו נוגעת ללבי. התגנבה לה לשם והתיישבה, ולא עושה רושם שהיא הולכת. ומצד שני...אני נחנק, אני נובל, א נ ח נ ו נובלים. הלך החיוך. הלכה האמונה.
לא יאמן כמה שזה כואב.