מתחת לפרווה

איזה יום עצוב ומר...טוב שהוא נגמר
שקט פה עכשיו,
רק אני ופורטיסהד ברקע.
אין "אופציות", אין נשות קשר במסנג'ר,
שר לעצמי
מיילל לירח
לבד
זה היה הקשר הרומנטי השלישי הכי ארוך שלי בחיים. אמנם בהפרש לא מבוטל משמונה וחצי השנים שביליתי עם אמא של קופיקו, וארבע השנים שביליתי עם האקסית...אבל עדיין. כמעט ארבעה חודשים...לא הולך ברגל.
הסלון מואר באור כתום חלש
מרגיש מרוחק ומנותק מכל התרחשות אנושית
מקווה שאצליח לישון
זו לא הפעם הראשונה שנשבר לי הלב, אני כבר מנוסה...
עכשיו זו תקופת האבל הבלתי נמנעת.
הימים האלו שלא קורה בהם שום דבר טוב.
השבועות הצחיחים, העצבות המיוחדת הזו שקופאת על הפנים.
באמת האמנתי שיכול להיות שהפעם זה זה....
מחר אני הולך ללוות את טיול בית הספר של קופיקו ל"עולם הברווז", ווטאבר ד'ת איז.
אשב במושב האחורי של האוטובוס עם האתיופים ונריץ קטעים