בסופו של דבר הצלחתי לעבוד ולהספיק להקליט גיטרות רגשיות וקלידים מכושפים ברמה גבוהה, ולהכין ארוחת ערב בריאה לקופיקו, ולשחק איתו טאקי, ולספר לו סיפור לפני השינה, ולמקסס את הערוצים החדשים, ולהחזיר כמה טלפונים שהצטברו, וכל זה בלי לעשן, ואז הלקוח בא, והיה מאוד מרוצה, ועכשיו אני הולך לישון. אין בעולם נפש חיה שאני יכול להישען עליה, אפילו לדקה. זה קצת מעציב, עד שאני נזכר שזה לא חדש ודי תמיד ככה. ושסך הכל היה יום טוב ופורה.
יחד עם זאת, יש לי בכי כבוש שעומד לצאת, אני קם בשש להחזיר את הילד לרחובות, לפתע נזכר שלא קניתי מצרכים לסנדוויצ'ים, אני תוהה כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד ככה. אני בודד מאוד, אפילו המדריכה ההורית שלי מבריזה לי (תקלטו את זה, היא אפילו לא התקשרה חזרה על ההודעה שהשארתי לה. )
לא מתכוון לכתוב "אכלו לי שתו לי"
אני פשוט צמא למשו, שכנראה אין כרגע. חברות, סימפטיה, או משו.
פאקיט על הפוסט המבולבל וחסר המשמעות הזה.
אני מרגיש ממש רע
היה צריך שניים ממני בשביל להרגיש יותר רע מזה
לפני 18 שנים. 20 בפברואר 2006 בשעה 22:39
