מתחת לפרווה

בבוקר עשיתי כמיטב יכולתי, להפסיק להיסחף בים השחור והקר ולהתחיל לחתור.
פתחתי את החלונות והמרפסת, עשיתי כביסה, התקלחתי, רחצתי את מעט הכלים שהיו, ניסיתי לחשוב חיובי. בצהריים יצאתי לאכול דג בפיתה והייתי אמור להמשיך לקצת קניות, אבל איבדתי מוטיבציה וחזרתי לכיוון הבית.

200 מטר מהבית, הבחנתי באוטו שדומה שתי טיפות מים לאוטו של האקס-מקולרת. התקרבתי, וראיתי את האקס-מקולרת בתוכו. נכנסתי. שאלתי אותה מה מעשיה בשכונה, היא אמרה שהיא באה אלי.

אמרה שהיא חשבה על זה רבות, והיא לא יכולה בלעדי, והיא לא מוכנה לוותר עלי, ושהיא יודעת שהיא עשתה טעויות רבות, ולא העניקה לי מספיק, למעשה העניקה לי פחות מבקשרים קודמים שלה, למרות שאני כל מה שהיא אי פעם חיפשה בגבר, ושאני הגבר הכי מדהים בעולם. ושאאמין בה.

הסברתי לה, בעדינות וברוגע כרגיל, שלא יכול להיות שמשו ישתנה לפתע, שזה הדפוס של הקשר שלנו, ושאין מצב שנחזור. סירבתי לנשק אותה, גם כשהיא תפסה לי את הפרצוף וכמעט אנסה אותי לזה. הרגשתי כמו אישה מוכה, שהגבר בא לפייס אותה, בלי שום דבר ממשי, והיא אמורה לבכות ולהיות אסירת תודה.

אחרי שעתיים של דיבוריאדה, הגיע הזמן לנסוע לקופיקו ברחובות. סירבתי לקבל ממנה טרמפ, במונית שירות צעקתי על פרחה מטומטמת שדיברה בקול רם בסלולרי שלה. אני כל כך שונא סלולרים ואת התרבות שמתלווה אליהם. אני יכול רק לדמיין את התגובות אם הייתי מתחיל לשיר במונית, בדיוק באותו הווליום שהיא מדברת. היו מאשפזים אותי בכפייה.

העברתי אחר צהריים חיובי עם הקופיף, הלכנו לאסוף נמלים, הוא קיבל 100 בהכתבה בזכות הישיבה העיקשת שלי על נושא ההכתבות איתו, מאחר ואימו הזונה המזניחנית לא עושה איתו שום דבר, ובטח לא שקשור ללימודים. (אספר על זה אולי פעם אחרת) החזרתי אותו בערב לבית אמו, שאלתי אותה אם היא אכן לוקחת אותו לאבחון הפסיכיאטרי שנקבע לו ליום ג' הבא, כפי שאמרה שאולי תעשה. היא ענתה שהיא תודיע לי ביום א'. אמרתי לה שזה לא רציני, ושתעזוב, אני כבר אקח אותו. היא אמרה לי ללכת להזדיין, וטרקה את הדלת בחמת זעם.

תפסתי מונית שירות חזרה לתל אביב.

יום ה' בערב

אני על טורים שלא יאמנו, אם מישו בדרך מהתחנה המרכזית היה מתחיל איתי בכל דרך שהיא, הייתי מרוצץ את גולגלתו על הכביש ואז בועט בגופתו עד שכל האיברים היו מתפרקים, ודם היה משפריץ ברדיוס של 200 מטר.
אני כועס, זועם, בוער, מטורף. מיותר כמעט לציין שבודד. אין עם מי לדבר. אין אף אחד שיכול להכיל, לחבק, להיות שם.

ד"ר גולד, מכבי תל אביב, ואלו הם חיי האומללים.

עדכון שעתיים אחרי-מכבי הפסידו.