מתחת לפרווה

הכיתה של קופיקו זכתה מקום ראשון ביום הספורט, הרבה בזכות העבודה שלי שם....(בסוף התברר שיכולתי לא לבוא כי ביטלו את השתתפות ההורים בגלל חוסר היענות, אבל הבוז'גילון ביקש נרגשות מהמחנכת שלו לא להודיע לי...) המרצתי את הילדים, משמעתי אותם כשהיה צריך, רקדתי עם המחנכת, החמאתי לשופטות (כיתה ו') בתקווה לשפר את העמדות, עשיתי מורל, וגם כמובן השתתפתי בפעילויות הספורטיביות בתחנות. הכיתה "שלנו" זכתה במקום הראשון, מבין שש כיתות א' וב' , וקופיקו עצמו הוזמן לבמה לקבל את התעודה בשם כיתתו.

לקוח 1 התחיל את העבודה על השיר והיה מרוצה, לקוח שתיים בדרך, אחרי שהשלמתי מה שהייתי צריך לעשות עבורו. האופניים תוקנו, יישבתי עם קופיקו על השיעורים ועשינו את 25 העמודים הנותרים בלשון על מנת להגיע לרמת הכיתה. (עשיתי איתו 55 עמודים בלשון מאז יום ה', ועוד 20 בתורה... אמא שלו עשתה איתו 5)

רחצתי כלים וקיפלתי כביסה, אכלתי די בריא, טיפלתי בכמה טלפונים שהיה צריך, סיפרתי לקוף סיפור לפני השינה (כרגיל), ועכשיו אני כאמור מחכה ללקוח, על מנת לסגור יום פרודוקטיבי.

התקשרתי אליה, אחרי שבלילה ישנתי על הספה והיא במיטה, אחרי שכמעט שברתי את הדלת במרפסת והרבה טיח התפורר סביבה מהעצבים שלי כשבאתי לסגור אותה. בבוקר די התעלמתי ממנה, (הייתה לי עבודה לעשות והייתי עצבני אש, אחרי 4 שעות שינה, ואי אפשר היה לפתוח את הנושא בכל מקרה) והיא הלכה בשתיקה רועמת, ולא דיברנו כל היום. אז כאמור, התקשרתי אליה, ואני לא יודע איך ומה יהיה בדיוק.

בכל מקרה, אני גאה בי, ואלמלא העייפות המטורפת, הבדידות, וחוסר הסיפוק הצורב, ייתכן שאפילו הייתי שמח.