מתחת לפרווה

קמתי בשש, הערתי את קופיקו בנשיקות ודיגדוגים בשבע, והלכנו להצביע למפלגת העבודה.
בעשר יצאנו לכיוון התחנה המרכזית על מנת להחזיר אותו לבית אמו.
בשתיים עשרה חזרתי והלכתי לישון. התעוררתי כל חצי שעה בערך, והיה לי רצף של כמה שעות של השינה המסוייטת ביותר שזכורה לי, עם המון סיוטים מפורשים על מין, רדיפה, בדידות, בגידה, ריגול מדיני, שלטון טוטאליטארי, משפחתיות, רומנטיקה, ועם הופעות אורח של הרבה אנשים שאני מכיר.
יש לי דלקת חניכיים כואבת, ואני מרגיש לא טוב.
ירושליים לא מצליחים בינתיים לנצח את מוסקבה.
אף אחד ממי שמגדיר את עצמו חבר שלי (או חברה שלי) לא ממש עוזר לאחרונה, לא מהווה כתובת, אם מרצון והחלטה דוקטרינית ואם מתוך אוזלת יד וחוסר יכולת.
שיניתי את הפרופ.
נמאס לי מהכל. כוביתי. מרגיש כמו שהרגשתי בקיץ שעבר. שאין כאן מה שאני מחפש, ובאופן כללי נידונתי לחיים של בדידות וחוסר סיפוק.