לפני 20 שנים. יום רביעי, 29 במרץ 2006 בשעה 6:34
אני לא גאה בעצמי במיוחד על ההזדקקות התמידית שלי לאישה בחיי, אבל בעודי רוכב על האופניים ברחבי העיר אני מוצא את עצמי מסובב את ראשי בערגה אחר כל בת חווה נאה, אחרי כל זוג שדיים גדולים ומנחמים.
כבר כמה ימים לא נגעתי במישי, אפילו לא חיבוק.
אגודלי השמאלית רועדת קלות בצורה בלתי רצונית. אפשר היה להשתמש בה כויברטור.
אלו תסמיני הבדידות, הביטוי הפיזי למצוקה הרגשית, לגעגוע, לחוסר הסיפוק. זו אפילו לא חרמנות. אני לא חרמן. אני חר-דן.
עכשיו אני הולך לעבוד עד הלילה עם שניים-שלושה לקוחות שונים. לא יכול להימנע מהתחושה המזדחלת, ששומדבר טוב לא עתיד לקרות היום.