מתחת לפרווה

תהום העירה אותי משינה רדודה ומסוייטת ב21:30 ואמרה שהגיע זמן לקום. "היה פה שמח כשישנת, הDJ היה פה וניהל משבר מול מאיה בוסקילה, שמסרבת לשיר על הפלייבק החדש והגירסא הארוכה שעשיתם ומוכנה רק לעשות עם השפתיים על פלייבק מלא של הגירסא הקצרה, וחוצמזה היו טלפונים וגם ישבתי למטה עם חברה שלי" . התעוררתי אפוף וחסר חיים, הטלפונים המשיכו, וב11 סיימנו להתארגן וירדנו לכיוון האומן17, כמה מאות מטרים מהבית.

המוני ערסאוות צבאו על הכניסה (שהייתה אמורה להיות בכלל כניסת VIP צדדית) מה שהצריך גיוס תושיה. החזקתי את הגיטרה מעל לראשי והתחלתי להידחף ממש באמצע הדוחק העצום כשתהום צמודה מאחורי. הפעלתי את מיטב כישורי החוצפה הישראלית שלי ותוך דקה וכמה מהלומות מילוליות עם פרחות וכמה מרפקים מכוונים היטב מצאנו את עצמנו בפנים.

האוכלוסיה בפנים היתה מורכבת מאותו זבל אנושי שהיה בחוץ, דחוקה ולחוצה כמו מסגד במכה בחג הקורבן. הסתובננו משועממים, עד שהתחילו ההופעות...דן תורן ומאור כהן, דבק, קוסקים, (למה כולם נשמעים כל כך אותו דבר?) . נאום של נאווה ברק הבהיר לנו שמדובר למעשה בערב של עמותה שמנסה להוציא בני נוער מזנות.
(יהההה...דנה מופיעה אצל אנשים שמ ת נ ג ד י ם לזנות?!?@!$ )

אניווי, אז עלה DJ עמיעד והחלק שלנו של הערב נפתח. התחבקתי והחלפתי מחמאות עם דוד דאור, (היה לו ג'קט מגניב) ואז הגיע הרגע, והתחלנו לנגן את גירסת ההופעה הארוכה והחדשה שיצרנו לרמיקס של careless whsiper. דוד שר יפה, ליוויתי בחן וברגישות, הוחלפו כמה מבטים מחוייכים במהלך השיר, ואז זה נגמר והDJ המשיך לנגן, כאשר בעוד חצי שעה הייתה אמורה לעלות הבוסקילה.

העברנו את הזמן בהאזנה לסט של עמיאד ובשתיית קומבינת וודקה-אשכוליות שדאגתי להביא מהבית בבקבוק אשכוליות תמים למראה מבעוד מועד, ואז הבחנתי שמאיה עומדת בצד הבמה ושכנראה הגיע הזמן לעלות שוב. קיפצתי חזרה על הבמה, הרכבתי את הגיטרה ונתתי צלילי אמבייאנס כאלו עם הגיטרה בזמן שהיא עלתה. נמוכה, דקיקה, מכוערת, משפריצה פוזה, ובעלת חזה לא מרשים בכלל. לפתע, הגיטרה הפסיקה להישמע, כאילו הסאונדמן הוריד את הערוץ, והשיר של מאיה התחיל, והיא אכן עשתה עם השפתיים כאילו היא שרה, רק שאותי לא שמעו. חצי שיר אחרי וניפנופי ידיים לכיוון הסאונדמן שלא הועילו במאומה, הנחתי את הגיטרה חזרה בקייס והלכתי לצד הבמה. איך שנגמר השיר ארזתי את חפצי ויצאנו, לא לפני שהבקליינר אמר לי שהוא הלך לעמדת הסאונד ואמר שלא שומעים אותי ושהסאונדמן סירב ואמר שההנחייה היא שזה פלייבק מלא. הסטאריזם המגעיל של מאיה בוסקילה. לא רק שהיא לא רצתה באמת לשיר, היא גם סירבה שמישו באמת ינגן. בעע.

(אחר כך חשבתי, שהייתי צריך ללכת לכיוונה ולתלוש את המיקרופון מהידיים שלה. היו ממשיכים לשמוע אותה "שרה" וערוותה הסרוחה היתה נחשפת.....)

חזרנו הביתה, נרגענו קצת, והלכנו לישון בשתיקה. בסוף הסתבר שיש בצפר היום, כך שכל הסאגה מול הורי הגרושים היתה מיותרת שכן אבי יכול היה פשוט לאסוף אותו אחרי בית הספר מבלי לפגוש את אמי, אך בינתיים העסק בוטל, ולכן עוד מעט אסע לרחובות להביא את הקופיף לסופ"ש, לאחר שהיה פה ברציפות מאז יום א' בבוקר עד חמישי בצהריים. בדרך צריך לאסוף את הציוד המתוקן שלי מהמעבדה בפתח תקווה, לעשות קניות לשבת, ולהחזיר טלפונים לאלו שהתקשרו אתמול בזמן שישנתי.

ואם זה נשמע כמו הרבה פרטים ובלאגן, זה בגלל שככה אני מרגיש. וזה עוד לא רבע אפילו מכל מה שקורה. הרבה פרטים, ובלאגן.