זהו הבוקר הראשון שאני לבד בשבועיים האחרונים...זה היה חג מתיש, שואב. טוב שהוא נגמר.
לרגע עכשיו הרגשתי תחושה שכבר נדמה היה שנשכחה ממני. מעין מרץ קטן, רוח התרגשות קלה. כמעט חשק לחיות.
תהום ואני כבר כמעט חצי שנה. הייתם מאמינים? כל אלו שחשבו שאני זונה חסרת תקנה....אני, שחשבתי שלעולם לא אוהב שוב. "המים חמימים עד שאתה מגלה כמה עמוקים" וכמו אחרי סשן צלילה על טריפ בחוף האלמוגים באילת, פתאום החיים על החוף נראים הזויים ומוזרים. בן אדם הוא יצור של הרגלים, והתרגלתי לנוכחותה של בת השטן, בחיי, במחשבותי, בדיבור שלי, בבית שלי.
אני נשמע מסוייג או מרוחק כשאני מדבר עליה-לא כי יש סיבה, אלא כי נכוותי קשות בעבר. והפעם ה"יריבה" שלי קשה במיוחד. מדובר בהכלאה בין ג'סיקה רביט לוואלרי מבברלי הילס 90210, ומלורי נוקס מ"רוצחים מלידה".
אני חושש לחיי, את השפיות כבר איבדתי ממילא.
אני מתגעגע ליצירת מוסיקה, אחרי שבועיים בהם כמעט ולא עבדתי עקב החג. התחושה המרחבית הזו, של ישיבה באולפן ויצירה של עיבוד....מתהווה בי גם רעב ליצירה אמיתית, לא רק זנות מוסיקלית לפרנסתי. שמעתי המון מוסיקה חדשה לאחרונה, ואני מרגיש שמשו נובט בי.
לפני 18 שנים. 23 באפריל 2006 בשעה 6:29
