מצב הרוח הנוגה הזה לא עוזב אותי...כאילו יש סם מעורר רגשית באוויר, וכל פעם שמתחלף מזג האוויר יש גם סם אחר בתוכו. והעננים האלה כשאני כבר בבגדים קצרים מעוררים אצלי כל כך הרבה, ועושים ללב שלי ריחוף חופשי בארץ הזכרונות המתוקים, הכואבים, היפים, העצובים.
ניצלתי את אתמול בעיקר לשינה ולקידום קריירת הNBA שלי. כל הזמן צפו לי סצנות קטנות שקפאו בזמן, (תמיד עם "נערת הבונד")....מהשבועות האחרונים עם תהום, מהשנה שעברה עם ההיא וההיא גם, מלפני שנתיים כשהצעתי נישואין לאקסית.
הזמן דוהר, ואני תוהה אם אני בכלל עומד בקצב, או תמיד בדיליי של כמה שניות או כמה ימים או כמה שנים. האם החוויה לא תמיד נקלטת רק בדיעבד, האם אני מצליח בכלל למצוץ את המיץ מהפרי הזה או שאני רק מעביר עליו את השפתיים בחטף, או מסניף בגעגוע את השובל שהוא מותיר אחריו...
אתמול עשיתי ביד הרבה, שש או שבע, כבר איבדתי ספירה. אני אשכרה מתפדח לכתוב את הפנטזיות שליוו את הפעילות מפאת קיצוניותן הפמדומית, אבל הנקודה היא שגם בפנטזיות כיכבה כל הזמן בת השטן, הפציעה ברגעים קריטים, גם כשהייתי בסצנות אחרות לגמרי.
היום יש לי לקוח בצהריים ואחר כך להביא את קופיקו ואז עוד לקוח בלילה. אלוהים, תני לי כוח.
לפני 18 שנים. 24 באפריל 2006 בשעה 5:57