יום שישי, אחת עשרה בבוקר.
תהום ואני עומדים מתנשפים על גג העולם, בפסגת הר שלמה, ההר הגבוה ביותר בהרי אילת (705 מטר של טיפוס מפרך...כמעט 10 קילומטר) .
הילדה אמנם קצת איטית, אבל עמדה בגבורה בעליות שלא נגמרות, ובטיפוסים על הצוקים, ואנחנו משקיפים על ארבע מדינות בשלוש יבשות, הרים, ים, מדבר, והעיר אילת המנומנמת. כל הדרך איימתי עליה שכשנגיע לפסגה אשליך אותה משם, אבל עכשיו כבר לא בוער לי.
אנחנו מתחילים בירידה התלולה, מצדו השני של ההר, דרך נחל מפלים. הדרך רצופה ירידות תלולות וגליצ'ות, ומפעם לפעם מפלים שאפשר לעבור רק בעזרתם של ידיות פלדה שננעצו בסלע הגרניט, וחבלי ברזל שמקשרים ביניהם. חלק מהם ממש מפחידים, בידיעה שכל מה שנדרש בשביל להפוך לכתם אדמדם על הקרקע זה להרפות את האחיזה.
בסוף הירידה מאחד המפלים, אני שולף מהתיק את שוט הלוטוס ואזיקי העור שהצפנתי בתיק כשיצאנו מהמלון. בלי להגיד הרבה, אני עונד את האזיקים על ידיה ומחבר אותם בעזרת שאקלים לידיות הפלדה שבסלע. היא מתוחה על הסלע עם הגב אלי, ואני מפשיל את מכנסיה, מרים את גופייתה, חושף את שדייה ממרבצם בחזיה, ולוחץ את פטמותייה הזקורות אל הסלע. לוקח את השוט ומתחיל להצליף בהנאה, כאשר ההצלפות מהדהדות בקניון הצר ועל דפנות ההר העצום שממנו ירדנו.
"פדלאה, תהום! כל הזמן צריך לחכות לך....!!!"
אני מרשה לעצמי להנות מהצלפות משמעותיות וקצביות על ישבנה העצל, ואז לוקח הפסקה קטנה על מנת לצלם את הנוף היפה הזה, *תהום עם תחת אדום על רקע מסלע גרניט* ..... אחר כך אני משנה את הקשירה כך שהיא עם הפנים אלי. עכשיו הגיע תור הציצים לחטוף, ואני מפרק קצת אגרסיות בעזרת הלוטוס שנע שמאלה וימינה וכל פעם עובר על ציץ אחר.
אני מרים אבן שטוחה וחסונה בגודל של דיסק ומאזן אותה על ראשה. "לא לזוז!"... מחרמן אותה, צובט בפטמותיה, ושולח יד מגששת לעבר הכוס הרטוב שלה...מעיין בלב המדבר....לפתע אני שומע קול חבטה עמומה....האבן נפלה, לאחר חניית ביניים קצרה על הכתף שלה...
אני משחרר אותה מהקשירה, מתייצב על משטח סלעי מוגבה ונותן לה למצוץ לי....בינתיים נהנה מהנוף המדהים, השקט הבלתי יאמן, והרוח החמימה. ואז, מפשיט אותה לגמרי, משכיב אותה על הסלע, ובועל אותה כאשר גניחותיה מהדהדות מסביב...
לפני 18 שנים. 30 באפריל 2006 בשעה 5:37
