וול, מאיזושהי סיבה נושי מסננת אותי. לא אמרה שומדבר בפנים, למעשה הלכה עוד לפני שהתעוררתי הבוקר. "לסבתא שלה" כך אמרה. בת השטן לא עונה בטלפון ולא התקשרה כבר שעות ארוכות. והיות והתקשרתי הרגע מחסוי וניתקתי כשהיא ענתה (כאילו שאתם לא עושים את זה...) אני יודע שהיא לא לכודה מתחת לערימת לבנים שקרסו, לדוגמא.
בכלל נסגר שבוע מוזר, בו כמעט ולא נפגשנו, לא התנשקנו ולא עשינו סקס. ייתכן שנמאס לסוטה הצעירה ממני, אולי נמאס לשנינו אחד מהשני. לעזאזל כל נושא הזוגיות הזה. רעיון דפוק מן היסוד. זוגיות זה כמו החיידקים שגדלים על פצע פתוח.
אני לא בטוח אפילו שיותר טוב לי עכשיו מפעם, כשהייתי לבד. התנודות פחותות אמנם, אבל לשני הכיוונים. וזה לא שאני לא מרגיש לבד עכשיו. ויש גם את הזמזום התמידי הזה במוח, והמבט שמתמגנט לכל חצאית שעוברת, האכזבות הקטנות, הצורך להקשיב מפעם לפעם לסיפורי סרק עילגים, חוסר היכולת לישון ללא רגשות אשם בגלל שהכלבה תמיד מתאכזבת גם אם היא לא אומרת כלום (מה שעומד ביחס הפוך לרצון העז לישון והרבה) , ותחושה עקבית שהרעיה לעתיד תמיד רוצה יותר ממה שהיא מקבלת ממני, וזה למרות שהיא מקבלת, איך נגיד, לא מעט. העדר היוזמה מצדה, אוזלת היד, חוסר היכולת לשלוט בצורה עקבית ליותר משעה ולהניע תהליכים בדסמים בקשר, השיגרה, ההרגל, הפז"ם.
האם זה באמת הולך ומשתפר בינינו, או שאנחנו רוכבים על סוס שעבר את שיאו?
במהלך הכתיבה היו שני טלפונים. זו לא היתה היא. משו לא בסדר.
לפני 18 שנים. 6 במאי 2006 בשעה 16:35
