לפני 20 שנים. יום שבת, 10 ביוני 2006 בשעה 19:38
חזרתי מהחלטורה. אהבו אותנו נורא ושרו איתנו את שירי הארץ ישראל שניגנו בעוד השמש שוקעת על הרי בית שמש ועל חיינו האומללים. זו היתה החבורה הכי יבשושית שראיתי בימי חיי. אם היו שמים את כולם במעבד מזון ענק וטוחנים היתה מטפטפת באיטיות טיפת מים אחת דלוחה בודדה.
א-פרופו דלוחה ובודדה, אני דלוח ובודד בדירתי הריקה, שיכור מיין זול, בודד כמו גן אירועים ליד בית שמש בלילה, עצוב כמו שרק מי שיש לו לב ענק יכול להיות.
במהלך הערב חשבתי רבות, בין חרדה לחרדה, והמחשבה על להיות לבד שוב ממש עושה לי חשק למות. מצד שני, אי אפשר להיות בקשר לא מספק לחלוטין. אני לא יכול. א נ י לא מסוגל לסתום את הפה יותר. לא מסוגל להתפשר, לא מסוגל להתעוור, לא מסוגל להתמסר אם אין שם מישי מאוד מאוד מאוד מאוד ראויה להתמסר לה.
הייתי מתנחם בזה שלפחות אנשים מקבלים קיק מלקרוא, אבל כולם כאן דגים. קוראים מפנימים וממשיכים הלאה בחייהם. בשקט. ואני נקרע במצולות, נאבק בכרישים ובכלב המסריח שנובח כאן איפשהו בשכונה ובא לי למלוק את צווארו, ממשיך בחיי התובעניים, מענג את אוזנם של העשירים והמשעממים,,,, יושב לבד בדירתי הריקה ומשדר את בדידותי וסבלי החוצה, אל העולם הרחב והעצוב הזה.