מתחת לפרווה

אחת ושבע עשרה בלילה.

בטוח כמו תרופה פסיכיאטרית, כשנגמרים הכדורים הורודים האלה שכתוב עליהם "אהבה" אני מוצא את עצמי ער בשעות מוזרות עם דחפים מוזרים וקריזה. ועם יותר מדי אלכוהול בדם.

העולם הזה חשוך. אהבה היא האור היחידי, אבל גם היא חמקמקה כמו זנב של איגוואנה במנוסה. אתה חושב שאתה עומד לתפוס, שולח את ידך, אבל הזנב מתפתל לכיוונים אחרים.

אני לא שפוי, לא בטוח, לא בהסכמה.

אני האספלט הרותח, אני הבטון היצוק, אני עמודי החשמל הבודדים. אני הרחובות הריקים, אני הסמטאות החשוכות, אני הפיצוציה חסרת הקליינטים.