מתחת לפרווה

קמתי מבולבל ומבוהל, ואט אט שיחזרתי במוחי את מאורעות אמש. הכאב והחרדה לא בוששו להגיע...

אחרי שעניתי להודעות בפרטי, התקשרתי אליה. היא לא ענתה. השארתי הודעה. כעבור כמה דקות כשהתקשרתי שוב, היא ענתה ואמרה ביובש שהיא לא יכולה לדבר עכשיו, ביי. מסביבה שמעתי המולה של אנשים. הרגשתי שזה רגע בעל משמעות. אני מכיר את הטון היבש הזה ואת ההמולה מסביב. זה הרגע בו האהבה מתחלפת בריחוק, בכעס, בחשדנות. זה הרגע בו נהים זרים חזרה.

לאורך כל הימים האחרונים, אני מרגיש מאוד חזק גם את חוסר הסיפוק הפמדומי שלי, אבל גם את האהבה הגדולה שלי אליה, והעובדה שקשה לי לדמיין את חיי בלעדיה. היה לי ברור שהפתרון המועדף עלי הוא שהקשר יצליח. כשאני רוצה להעיף אני מעיף, אלוהים יודעת...זה לא היה המקרה בכלל. אבל התסכול גדול, האמון בשפל, ולא יכולתי לראות דרך לפתרון.

התקשרתי שוב. היתה ממתינה, ואז היא ענתה. דיברנו כמה דקות, ואז היא אמרה שהיא ביפו ושאלה אם אני רוצה שתבוא. הסכמתי. ירדתי לקנות לה דיאט קולה וסידרתי את מעט הבלאגן שהיה.

היא הגיעה, יפהפייה להכעיס.....דיברנו. לא היתה מחלוקת ללבן, הסברתי לה את מה שכבר הוסבר, ביטאתי את התסכול שלי, היא אמרה שגם היא מתוסכלת שהיא לא מצליחה לשלוט בי, ושהיא יודעת שזה בגלל שהיא אוהבת וזה מה שיוצר אצלה את החסימה וההיסוס, אבל שהיא חושבת שהיא מסוגלת לעשות את הסוויצ' הזה בראש, ושגם היא, ממש לא רוצה להיפרד.
שנינו התקשנו לשמור על פנים רציניות כל הזמן והבלענו חיוכים שמדי פעם התפרצו לצחקוקים לא רצוניים.

הלכנו למיטה. כמובן שרציתי, אבל היה לי כל כך קשה. להאמין בה. להיות בעדה. לתת לכעס להתפוגג, ולראות אותה אהובה ונערצת. התמסרתי בכאב. היא כמעט נהייתה מהוססת שוב והרסה הכל, אבל השתמשה באחת העצות שנתתי לה ושוב חזר לה החיוך הסדיסטי המוכר והאהוב. ירקה עלי עוד ועוד, סטרה לי, משכה לי בפטמות וישבה לי על הפרצוף. גמרתי אנושות. היא הלכה לראיון עבודה, ומן הסתם תחזור לכאן אחר כך.
עדיין, התחושה לא נרפאה, ואני חושש מהעתיד לבוא, ופוחד להיות אופטימי.