מתחת לפרווה

not having any fun....

מלבד הנאה מהעבודה לא זכור לי שנהנתי השבוע ממשו. זוהי תקופת ביניים מאתגרת, והחוכמה היא להיות חיובי דווקא בתקופות כאלו. אני זוכר היטב שיחות עם בנות זוגי לאורך השנים, שיחות שתמיד סוכמו ב'זו תקופה קשה והיא תעבור ויהיה טוב' .... עד שהבנתי שכל החיים זה תקופות, תקופה רודפת תקופה, ואם כבר משו יכול להיות מוגדר כתקופה שעוברת אלו דווקא התקופות הטובות.

קיץ זו עונה בעייתית לאהבה זוגית. חם. דביק. ג'יפה. בצורת. חיבוקים אקראיים מיוזעים כשצחנה קלה מתערבבת עם שרידי בושם, נשיקות קטנות ויבשות, ליטופים מציקים. 'רגע, חם לי'.

גם הכתיבה זורמת ממני בקושי השבוע, המיניות בפריזר, והענן הישנוני עדיין אופף אותי. אני מרגיש חוזר על עצמי, הולך במעגלים כמו בתוך תא בכלא. אני באמת משתדל להיות בוגר ויציב. אתמול בלילה נושי דיווחה על כאבי שרירים, עשיתי לה 40 דקות של מסג' חזק ויסודי עם קרם ומשחה מחממת, עם מוסיקת צ'ילאאוט ונרות וקטורת, למרות שהייתי הרוס מעייפות. הלכתי לישון עוד לפני חצות, והיא הצטרפה אלי למרות שאמרה שהיא לא כל כך רוצה לישון. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של בנות בזוגיות, ללכת לישון עם בן הזוג כדיפולט. מה, החיים שלה מתחילים כשאני מתעורר ומסתיימים כשאני הולך לישון?

אחרי כל משפט אני נתקע. עושה רושם שאני חושש לכתוב, כמו בשיר העתיק של כנסיית השכל : 'המילים קשות כמו קרח אז אני שותק'. . . אבל שום טובה לא צומחת מהשתיקה. אני שחקן רע מאוד ואנשים מרגישים אותי לטוב ולרע מיד. אני שקוף כמו הזכוכית המשוריינת בתאי הביקור בכלא בסרטים.

נוסע לרחובות עכשיו, בפעם הרביעית השבוע, להביא את קופיקו לסופ"ש. שאלוהים תעזור לי....