מתחת לפרווה

קיבלתי כמה הודעות מודאגות בפרטי על זה שלא כתבתי כמה ימים.

הדברים אצלי בדרך כלל לא קורים כתוצאה מהחלטות, יותר כתוצאה מהפנמות. אחרי המריבה של לפני שבוע וחצי, הרגשתי שהפעם אני לא הולך להעניש אותה במכות והשפלות בדסמיות. אלו דברים שנובעים מתשוקה, והתשוקה שלי אליה כרגע בהקפאה.

כך יצא שמאז יום חמישי לא נגעתי בה וכל פעם שהיא ניסתה ליזום מגע התרחקתי. ולא בחיוך של טיזינג. אני באמת לא רוצה מגע פיזי. לא מסוגל.
קופיקו היה פה כל הסופ"ש ובלילות של שישי ושבת צפינו בטיוי.

עוד קודם לכן ביום ה' היא נשברה מחיפושי העבודה (למרות שעבר פחות משבוע מאז שהיא התחילה לחפש ברצינות). עשיתי לה שיחת מוטיבציה ארוכה, וביום ראשון בצהרים היא שוב היתה באותו מצב ועשיתי לה שיחה נוספת. הסברתי לה שזה לוקח זמן, ושבמקום לשבת ולדאוג שתעשה יותר פעולות.
בערב היא סופסוף לקחה את עצתי לחפש מסעדה למלצר בה באזור יד-חרוצים כי יש שם הרבה מסעדות על שטח קטן. היא חזרה זחוחה ומאושרת לאחר ששני מקומות קבעו איתה התלמדות ליום ב'.

ביום ב' בבוקר הכנתי אותה רגשית להבדלים בין למלצר בסטקיה בנס ציונה לבין להגיש פירות ים במסעדה תל אביבית פלצנית. זירזתי אותה על מנת שלא תאחר, הזכרתי לה ללבוש חגורה ולאסוף שיער, וציידתי אותה בחיבוק אוהב ומלא אמונה. כשחזרתי עם קופיקו אחרי הצהריים היא כבר היתה בבית אחרי מקלחת. נתתי לה את סט 'בגדי הדומית' שקניתי לה בדרך בתחנה המרכזית (פיג'מה ביתית חמודה קצרה ונשית בצבע תכלת רענן) והלכתי להכין פפריקש ואורז בסמטי לארוחת ערב. היא סיפרה שהלך לה טוב בהתלמדות ובהחלט היתה מאושרת הרבה יותר מכפי שראיתי אותה זמן רב. עיסיתי את כפות רגליה בעוד קופיקו משחק במחשב והפפריקש על האש.

בתשע ומשו, אחרי שהשכבתי את קופיקו לישון, צלצל הסלולרי שלה. היא ראתה את המספר ונבהלה, וביקשה ממני בבהילות לענות ולהגיד שהיא לא בבית והיא שכחה את הפון. על הקו היתה בחורה שנשמעה עצבנית ומתוסכלת. לאחר שמסרתי לה את ה'גירסה הרשמית' היא אמרה לי בתוכחה שנושי היתה אמורה להגיע להתלמדות היום והבריזה, ושהיא חייבת לדעת אם היא מתכננת להגיע להתלמדות השניה שנקבעה, כי אם לא, היא צריכה להודיע למישי אחרת.

השיחה הסתיימה, והבטתי בה. היא אמרה לי 'אני מכירה את המבט הזה...' שאלתי אותה מה היא חושבת שהמבט אומר והיא ענתה 'איזו סתומה את מור!! איזו ילדה מפגרת את!! ' .
השתדלתי להיות בוגר כפי יכולתי, והסברתי לה כמה זה לא רציני לבכות ביום א' שאף אחד לא חוזר אליה ולהיות חסרת ביטחון ואמונה, ואז ברגע שנדמה לה שמצאה להיות שוב זחוחה עד כדי לא להודיע למקום השני שהיא לא מתכוונת להגיע להתלמדות שנקבעה לה. הסברתי לה שזה לא באינטרס שלה, לא מעשית, ולא קארמתית. האצתי בה להתקשר חזרה ולהתנצל עמוקות ולסדר את זה.

היו לי דווקא תכניות ורצון לרדת לה באולפן או משו, אבל אחרי הקטע הזה כבר ירד לי לגמרי שוב.
העברנו את המשך הערב בצפייה בנשק קטלני 2 בערוץ 10. זה מה שנשאר.

באחת עשרה וקצת שאלתי אותה אם היא עייפה לישון. היא ענתה שלא. אמרתי לה שאלך לישון אם כך עם קופיקו בחדר השינה, כי אני כן עייף וקם בבוקר בשש להחזיר את קופיקו לרחובות, אבל אז היא התחרטה ואמרה שהיא כן רוצה ללכת לישון.

הלכנו לישון.

(יצא ארוך, יש עוד, אבל בפוסט הבא....)