חזרתי מהועדה. היו שם מלבדי ואמא של קופיקו גם פקידת הסעד לחוק הנוער, פסיכולוגית בית הספר, יועצת בית הספר, המדריכה ההורית שלי, ושתי מנהלות בכירות במחלקה לשירותים חברתיים.
הועדה נקבעה עקב הבעיות הרגשיות של קופיקו שהתבטאו במשך השנה בתפקוד גרוע בבית הספר ופעולות קיצוניות למדי למשיכת תשומת לב. ההמלצות מהדרגים המקצועיים דיברו על קשיים רגשיים, חוסר שקט ואמון, וסגירות. הוסכם גם שבחודשיים האחרונים יש שיפור ניכר.
כמעט לא דיברתי, קיבלתי שבחים רבים ומחממים מכל הצדדים (מלבד האמא) על המעורבות, הנכונות, וההשקעה שלי, ואילו היא ספגה ביקורת קשה ונוקבת (ומוצדקת) ואיומים מצדם שהם יתמכו בהעברת המשמורת אלי. בסיכומו של דבר היא נאלצה להסכים לעבור הדרכה הורית ביחד איתי. (דבר לו היא התנגדה בתוקף רב לאורך שנים רבות) . מעבר לאישור הנעים לאבהות שלי, אני בעיקר מרוצה ומסופק מהעובדה שנעשה צעד חשוב מאוד עבור קופיקו. זה פרי של עבודה קשה מאוד לאורך כמה שנים, מול הרשויות השונות, ובעיקר עם קופיקו עצמו. הוא זקוק לאמא שלו, והדבר היחיד שמצליח להזיז אותה לפעולה זה הלחץ המערכתי שאני יוצר.
אני מנסה להרגיש טוב ולא לשקוע. בינתיים רושם הצלחה חלקית. יש לי המון במה להתעסק על מנת להשכיח את הכאב והאובדן, אבל אני צריך למשמע את עצמי על מנת לעסוק באותן פעילויות ולא להתבוסס בכאב ובאובדן. עברה לי מחשבה עצובה על זה שיקח לי עוד לא מעט זמן עד שאהיה עם אשה שוב. זה לא רק העדר אופציות, זו גם התחושה שלי. לא בטוח שאני מסוגל רגשית לחזר ולפלרטט ולפתות. אמנם בקושי עבר זמן מהפרידה, אבל אני כבר חודש כמעט בלי....
תוהה אם להתקשר לאקס-נושי. אני אפילו לא יודע אם היא חזרה בשלום אתמול. מעניין אותי אם הלכה להתלמדות שלה או לא. בכלוב לא ראיתי אותה. הלב רוצה להתקשר. הראש אומר לא להתקשר, וגם להשתדל לעסוק בי ולא בה.
לפני 18 שנים. 21 ביוני 2006 בשעה 10:42
