מתחת לפרווה

ישנתי שלוש שעות, והתעוררתי על מנת לנסוע עכשיו לפגישה חשובה בעיריית רחובות בנושא קופיקו.

נהניתי מהעובדה שיכולתי למתוח איברים במיטה, נהניתי לא להיות צריך לשחרר 'בוקר טוב' עם תחושה חמצמצה כמו בכל יום בחודש האחרון. המוח התחיל לסרוק את התודעה ולעשות בה סדר. יש הקלה, לצד תחושה של עצב ואכזבה. ואובדן. הזכרונות הטריים מאתמול, לצד כל החודש האחרון, והתבוננות על הקשר מנקודת המבט הזאת, עוזרים לי להשלים עם ההחלטה. לא תהיה דרך חזרה.

ניסיתי פעמים רבות במהלך הקשר להיות מאושר ומסופק בו. למעט איים קטנים, זה מעולם לא עבד. חוויתי אהבה יוקדת בחיי, וחשבתי שהעובדה שאיני מרגיש את אותה האהבה היא פועל יוצא של התבגרות בלתי נמנעת. אבל בהסתכלות לאחור, יותר מדי דברים לא קרו, והיחס בין טוב לרע לא היה מספיק לכיוון הטוב. הייתי גדול עליה, לאורך כל הדרך.

אני לא רואה בלבד הטרי שלי אסון או בעיה שצריך לפתור. אני לא רוצה לשקוע בבדידות ועצב, למרות שאני מניח שגם שלב כזה יגיע מתישהו. הריחוק של הימים האחרונים עזר לי למצוא את עצמי מחדש.

פתאום העתיד לא ידוע שוב, והרוח תחזור לנשב בחיי. המצב הריגשי שאליו הגעתי בזמן האחרון, הבצורת הזו, העייפות. המיניות המכובה. זה לא טוב, ואני לא צריך להשלים עם מצב כזה. זה לא אני, וכבר לפני הרבה זמן הפסקתי להיות קבצן של אהבה.

צריך לסיים ולצאת לדרך.
דרך חדשה.