מתחת לפרווה

בפעם השנייה בחיי היה לי ה'עונג' לסלק מישי מכאן באמצעות משיכה בשיער והשלכתה בחדר המדרגות.

הלכנו לגנון. היא לפני, לפי הנוהג שהתגבש לאחרונה. היא יצאה במונית ב12:20, אני הגעתי לשם ברגל ב1:10. היה די ריק ומשעמם, והדיג'יאית ניגנה מוזיקה לא ידידותית. העברתי זמן בשיחה עם הרקולס המקורי, ורוניק המקסימה, וסופרמן החמוד. "חברה שלך שיכורה" אמר לי מישו על הבר, בעוד תהום מפלרטטת עם איזה מישו על הבר השני. בשתיים בדיוק כפי שהבטיחה נכנסה ללא גבולות במלוא הדרה והמקום התעורר קצת לחיים. הדיג'יאית התחילה לנגן דארק אייטיז. דקלה ואוליב שאלו אותי מה קרה, כמו עוד אנשים שראו אותי. ואני דווקא הייתי במצברוח סביר יחסית.

בכל מקרה, הדארק אייטיז המשיכו, והתחלתי לנוע על הרחבה. לאט, חושני, אמיתי, בקצב שלי. ואז לפתע הרגשתי חבטה ושריטה וראיתי שתהום נפלה עלי. היא איכשהו השתובבה באיזור שלי ואיכשהו נחתה עלי בגסות איך שהתחלתי להפיק מעט הנאה. הרגשתי עלבון. גועל.
יצאתי בחיפזון ובסערה מתונה מהגנון והלכתי הביתה.

כמה דקות אחרי שהגעתי היא ניסתה להיכנס עם המפתח ואז צילצלה כשלא הצליחה. פתחתי לה. היא התחילה לצרוח עלי כל מיני דברים, שאני מחפש אותה, וכאלו. לא תיכננתי להיפרד ממנה ככה הלילה, אבל היא לא השאירה ברירה. היא נראתה לי כל כך מכוערת בזעם שלה ככה. אמרתי לה שנגמר ושאני לא רוצה יותר. היא צרחה עלי חזק יותר, ואז הביאה לי סטירה חזקה מאוד. אמרתי לה שאני רוצה שתלך, והיא ביקשה ממני כסף למונית לנס ציונה. הזמנתי לה מונית בעוד היא ממשיכה לצרוח. הוצאתי כסף מהארנק והחזקתי בו בידי. היא ניסתה לתת לי עוד סטירה, אבל הצלחתי להתחמק. שתקתי, הלכתי לכיוון הדלת, פתחתי את הדלת, חזרתי לכיוונה, וגררתי אותה בשיער בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים החוצה מהדלת. זרקתי לצידה את 110 הש"ח, טרקתי את הדלת ונעלתי אותה. היא צרחה שהיא שונאת אותי ושאביא לה את התיק ונעליים. עשיתי את זה, ובמהירות והפתעה כך שלא תנצל את פתיחת הדלת כדי להתגנב שוב פנימה. יש לי נסיון. בעע.

די, נגמר, ולא יהיה עוד.

צריך להשלים עם זה....זה לא זה. אם זה היה "זה" זה לא היה ככה. לא החודש האחרון, ולא הערב הספציפי הזה, ובמיוחד לא הרגשות שלי. ניסיתי, בחיי. ממש ניסיתי. זה לא זה.