מתחת לפרווה

וול, הקירות לא צועקים לי אבל אני בהחלט שומע אותם מלחששים.

השקט המיוחל פה במלוא הדרו, ואני יודע שזה לא הזמן לשקט. זה זמן לפעילות, כי השקט גורם לקירות להתחיל להתבטא.

לא התקשרתי אליה.

הריכוז שלי לא משו היום וכל פעולה יצירתית שאני מנסה לעשות נתקלת במחסום. אני נזכר ברגעים יפים בקשר, מביט בעצב בכביסה שהיא תלתה על החבל, רואה חפצים שלה ברחבי הבית והלב נחמץ. עוד מעט אאסוף הכל לתוך הארון 'שלה'.

ההכרה עדיין הולמת וכל פעם מפתיעה מחדש. וואו, זה נגמר. לפעמים אני מרגיש הקלה, לפעמים בלבול ועצב. פתחתי את החלונות כדי לתת לערב להיכנס פנימה. אני יושב בחושך. זה כנראה הגיוני שעם רדת הערב יהיה יותר קשה. זה תמיד יותר קשה בערב, בלילה. יפה השקיעה ללב עצוב.

אני מזכיר לעצמי כל הזמן שהמטרה היא הפעם ל א לשקוע בביצה הטובענית הזו. לדאוג שיהיה לי טוב, לעשות פעולות, לרכב על גל אנרגיה שאצור.... אבל הערב יורד עלי, זה צובט.... הכל שקט מלבד רחש המאוורר של המחשב, המכוניות שעוברות על סלמה, קולות הכנת ארוחת הערב של השכנה, והלחשושים המתגברים של הקירות.