נרדמתי רק בשתיים וחצי, והתעוררתי אפוף ומתנדנד בשש על מנת להגיע למסיבת הסיום של קופיקו בשמונה ברחובות. אמא שלו נסעה לאנשהו לסופש, למרות שזה סופש שהיא אמורה להיות איתו, ואחרי המסיבה לקחתי אותו איתי חזרה, רק כדי לחזור דרומה אחרי הצהריים כי יש מסיבה נוספת, שמארגן ועד ההורים, ועוד על חוף הים באשדוד. אני כידוע ללא רכב, וגם ככה יש לי סופ"ש 'מנוחתי' רק אחת לשבועיים, כי כשהוא פה זה פול טיים ג'וב. הפעם גם הסופש הזה מתקצר מאוד, ויתחיל למעשה רק כשאעשה את הדרך הבודדה בשישי בשמונה בערב מהדרום הפרברי הדוחה חזרה לעיר.
אני מעבד במוחי (או במה שנשאר ממנו) כל הזמן את הפרידה, את הסיבות שהובילו אליה, את הקשר עצמו...כל דבר מזכיר לי משו, רגעים, מבטים, חפצים. מחשבות על כל מה שכבר לא יהיה, על כל מה שהושקע וירד לטמיון....השקעתי בקשר הזה מעל ומעבר. התנהגתי כאילו הוא ימשך לנצח.
זה מעורר בי צחקוק מריר, להיזכר בכל החוויות ולהיצבט ולהאכל מבפנים. לפעמים עולות מחשבות כה עצובות, שאני מרגיש שהלב שלי לא יצליח להכיל אותן.
חוק דניאלה יקרה 8 : כל חוויה מרגשת מהנה ומסעירה באהבה זוגית תהפוך בסופו של דבר לזיכרון מכאיב. ככל שהחוויה תהיה יותר משמעותית, כך גם הכאב שאחריה.
אז דעו לכם, אוהבים יקרים וזחוחים, בזמן שאתם נהנים לכם שם....יום אחד תזכרו ברגעים האלו ותבכו...(( :
לפני 17 שנים. 23 ביוני 2006 בשעה 7:58
