סיימתי לעבוד לקראת עשר, אחרי שבאמת עשיתי את כל הדברים שייעדתי לעצמי היום, וגם חימצנתי את השיער....הלקוחות הלכו אחרי סשן הקלטת שירה מפרך, ונשארתי עם עצמי ועם הקירות. הלכתי באופן טבעי למחשב והכלוב לא עלה. ניסיתי ניסיתי...נאדה. אין כלוב.
זמזום הקירות התגבר מעט. ניסיתי שוב. לא עלה.
מלווה בחרדה קלה, הפעלתי את המסנג'ר. אמרתי היי לשלוש נשות קשר שונות, ואף אחת מהן לא ענתה לי. כאן כבר נלחצתי, והתחלתי לחשוב שאלוהים עושה לי פה תרגיל מלוכלך...ככה, בעין הסערה, בשיא המתח, לקטוע לי את אספקת החמצן....אני בצינוק, בבידוד...ועוד כולם נוסעים למסיבה בחיפה היום....אני לבד ללא תקווה!
הקירות המשיכו להרעים, ואז מיצי החמודה ענתה לי ודיברנו קצת. אח"כ אלילה ענתה לי גם ודיברנו גם קצת. עדיין, הרגשתי את הטורים עולים בי. זה מפליא איך שדווקא בשעת הצורך הגדולה ביותר, אחרי פרידה, בשיא הבדידות והצורך להתנחם, כל האופציות מתפוגגות להם והזכר האורבני מוצא את עצמו מהלך בעולמו הוירטואלי נושא אות-זיין של קלון, כאילו הוא מצורע, לפחות לשבוע שבועיים עד שיתחיל לקרות משו טוב.
כך או אחרת, אחרי שהכנתי לי לבבות עם בצל ושום, פניתי לעיסוק הפנאי המרכזי שלי בימים שחונים אלו, האנ בי איי. התחלתי לשחק, ובסוף הרבע הראשון פיגרתי ב7 נקודות. אמרתי לעצמי שאם ההפרש צומח לשבע אני דוחף לעצמי פלאג לתחת בברוטאליות האפשרית כאות וכמופת לזה שהקבוצה השנייה מזיינת אותי. באמצע הרבע השני אכן צמח הפיגור, ועשיתי כפי שנדרתי. ההחדרה עברה בסדר, רק הקטע האחרון היה קצת מאתגר.
המשכתי לשחק. הפעם אמרתי שאם הפיגור יגיע ל15, אני תולה מצבטים על הפטמות. למרות שנאבקתי, הפלאג קצת הסיח את דעתי וגם נראה לי שהמחשב קצת רימה, בכל מקרה אכן הורדתי חולצה ותליתי מצבטים על הפטמות, וכן כעשרה אטבים על הביצים. בשלב הזה איכשהו הצלחתי לחזור למשחק והוא נגמר בשבע הפרש לרעתי. עשיתי ביד בעודי צופה בדוגמיות סרטי פמדום וגלריות חינמיות.
לפני 17 שנים. 22 ביוני 2006 בשעה 22:12
