מתחת לפרווה

היממה האחרונה עוברת עלי לא טוב. אתמול ברחובות קופיקו היה אמוציונאלי בגלל סיום הלימודים, אבל זה התבטא באלימות מצדו וחוסר איכפתיות וסוציומטיות. אמא שלי מהצד השני היתה אמוציונאלית גם היא, ואצלה זה התבטא באגרסיביות, צעקות, קרירות, ואיומים. הם רבו ביניהם. אני ניסיתי לשמור על קור רוח, והיות ושניהם היו לא בסדר, לא היה אפילו בשביל מה לקחת צד. אמרתי לו בשקט שהוא יודע שסבתא עצבנית ושזה נראה שהוא עושה לה דווקא, ובשביל מה. שיחקתי איתו ריסק והלכנו להחליף ספר בספריה, ואז שיחקנו כדורגל. בין לבין התכסחויות בין אמא שלי לקופיקו, שנגמרו ממש בצרחות מצידה ואיומים שהיא לא תבוא להסיע אותו חזרה בשבת ושהיא לא תממן לו יותר חוגים או קיטנה. היא צרחה עליו בדיוק כפי שהיא צורחת עלי. היה לי מאוד מאוד עצוב וחריף בלב. היא המשיכה וצרחה שהיא רגילה ליחס כזה ממני, ועכשיו היא רואה שמה שהיא מכנה 'ההתנהגות השטלטנית והאלימה והכפויית טובה' עובר בתורשה. היישרתי מבט כואב ואמרתי לה בחיוך מר, שאם זה אכן תורשתי, שתחשוב מי האנססטור, מאיפה זה הגיע. היא לא התבלבלה והמשיכה לצווח שזה הכל מאבא שלי....

יצאנו משם בלב כבד, כשהגענו לבית של אמא של קופיקו היא טרקה עלי את הדלת כשניסיתי לתאם את הסדרי הראייה לחופש. נסעתי חזרה לתל אביב במונית שירות והייתי צריך לשחד פעוט אתיופי קולני ב5 אגורות ולעשות לו פרצופים מצחיקים כדי שיפסיק לצרוח לי באוזן.

היה לי לקוח איך שחזרתי, עד 11 בלילה. נסיונות התקשורת שלי עם תהום לא עלו יפה, לא קבענו כלום לערב, הבנתי ממנה שהיא רוצה להיפגש אם בכלל רק בלילה, ולצאת, וגם שהיא רוצה להיפרד מהאמסטרדמי שלה שחוזר למכורתו. התחלתי לדבר איתה במסנג'ר ב11:30 והיא אמרה שהיא כבר יוצאת אלי. הופתעתי. לא דיברנו כל היום. הייתי פקעת רגשית סבוכה, על סף דמעות, מותש ואומלל. לבסוף היא הגיעה באחת, אחרי כמה שיחות שנקטעו על ידי, ואמירות שלי שתצא לבלות, ממני לא יצא שומדבר טוב היום. היא התעקשה להגיע. נפתחתי בהדרגה, סיפרתי לה איזה יום עבר עלי. היא אמרה שהיתה שמחה לעזור אם הייתי מבקש. אני אמרתי שלא הרגשתי ככה ממנה. באיזשהו שלב, אחרי הרבה שתיה כבר, שרתי לה את in your room ו the power of love, והתנדנדתי להתקלח ולנקות את התחת.

כשיצאתי היא לקחה אותי לחדר השינה, כשהתקרבה אלי היתה לי סחרחורת מטורפת. זחלתי למיטה ונעמדתי על שש עם התחת זקור. היא אמרה שהיא יורדת להביא את הדילדו שלה מהאוטו ושאחכה לה ככה. היא הלכה, והתחלתי להרגיש את הסחרחורת שוב. הלכתי לשירותים והקאתי, לא שהיה הרבה מה להקיא, אבל היו איזו ארבע הקאות כואבות למדי. היא חזרה בעודי שוטף את הפה אחרי. הסברתי לה למה קמתי והתנצלתי. היא לקחה אותי למיטה והזדיינה איתי כשהיא למעלה בעודה מספרת לי על האמסטרדמי שלה עד שגמרתי. הלכנו לישון בלי לדבר.

בבוקר קמתי לפניה, עם כאב ראש נוראי ומטמטם, הרכבתי משקפי שמש עוד בתוך הדירה, והלכתי לסידורים וקניות. כשהיא קמה ירדתי לה חצי שעה,(היא אמרה לי פעם, 'אני יודעת שזה קשה לרדת לנימפומנית') ואוננתי לתוך כוס השפיך שלי.

נסענו להביא את קופיקו. בדרך קצת דיברנו, אבל ניכר שהתקשורת עוד לא ממש זורמת בינינו. אני חושב ששנינו פוחדים. קופיקו קיבל תעודה יפה, ושיבחתי אותו, אבל הוא התנהג באותה צורה של אתמול, והתבכיין, וצעק, והתעלם, והרביץ. כשליטפתי את ראשו כששמעתי אותו בוכה במושב האחורי הוא העיף את היד שלי בכוח והיכה בה.

רק אחרי שעתיים כאן, הוא התחיל להפשיר, אחרי שאני מצידי המשכתי להראות לו יחס אוהב ותקיף רק מתי שהוא עבר גבול. לא עשיתי ברוגז איתו. הלכנו לירקן, ואמרתי לו שזה טבעי שהוא יתגעגע לחברים, שפרידות זה קשה, ושכל מה שהוא מרגיש זה בסדר. שזה בסדר להיות עצוב. ושהוא יכול בזמנים כאלו להיפתח ולקבל אהבה מהסובבים אותו, במקום להיסגר. ושאני אוהב אותו וגאה בו.

עכשיו קופיקו ותהום משחקים קלפים, והאווירה קצת נרגעה.

גם אני רוצה לבכות, גם אני רוצה להיות חלש. קשה לי מאוד, כל מה שקורה.