מתחת לפרווה

אני בסדר. 

מפלס הכאב ירד בעקביות לאורך הימים שחלפו, והלילה אפילו ישנתי שבע שעות. אולי היום גם אשוב לאכול. 

ניצלתי את הימים לעבודה מאוד פורייה על המיקסים לאלבום שלי. בזכות הכאב המאוד נוכח הייתי מאוד מחובר, והיתה לי פריצת דרך בעיצוב הסאונד, כך שהתדרים הרגשיים, החשופים והכואבים השתחררו. התגברתי על איזושהי מיסקונספציה שהיתה לי, וזה העניק לסאונד ביצים. יש לי שקע מובנה בקול באזור ה3 קילוהרץ, מה שגורם לשירה לפעמים להיקבר תחת המוסיקה ולהברות להיבלע.

בגדול ומבלי להיכנס ליותר מדי הסברים טכנים, אפשר להגיד שעד עכשיו ניסיתי להתאים את השירה כך שתתיישב על הפלייבק... ועכשיו בטכניקה החדשה, התחלתי דווקא מהשירה ואז עיצבתי וריככתי את הכלים כך שיתאימו לשירה ולא יכסו עליה, ובמיוחד בתדרים כמו ה3K שבהם השירה רגישה במיוחד. זה היה הרבה פעמים מלווה ממש ברגשות אשם וסקפטיזם. אבל אז אחרי שריככתי את הכלים יכולתי להגביר אותם עוד הרבה מבלי שיכסו על השירה, ופתאום זה נשמע עוד הרבה יותר טוב ממה שאי פעם דמיינתי. השירה נשמעת טבעית, בשרנית ומלאה, טעונה ברגש אינסופי ובמשמעות, וסביבה אך קצת מאחוריה הכלים משפריצים את מיצם המופלא, והכל מתאחד. זה פחות ״בשליטה״ עבורי, זה כאילו אני נותן למוסיקה להיות מה שהיא במקום מה שאני חושב שהיא צריכה להיות.

והקטע הזה, של להתגבר על המיסקונספציות שלי, זה בעצם האתגר הגדול שלי בתקופה זו.

כי אפילו אני, הבוגר, המנוסה.. רואה את הכל חוץ מאת הדבשת של עצמי ואת הפיל בחדר.