טוב אז לאחר שאתמול בלעתי בעורמה את צמיד הרגל הזהוב עם הלבבות של גבירתי הנדירה בזמן שליקקתי את רגלייה הטעימות וראיתי שהיא עוצמת עיניים ומחייכת, הגיע רגע האמת והוא מצא את דרכו החוצה. פייר הוקל לי מאוד, זה רבץ בתוכי וייצר תחושות לא נוחות.
עכשיו אני תוהה אם אכן למכור אותו במכירה פומבית לכל המרבה במחיר, ולקבל הצעות החל מ5000$ במזוודה שחורה מאחורי הפחים בסוף רחוב פלורנטין כפי שתכננתי... (ועושה רושם שיהיו רבים שיקפצו על המציאה). מתחיל להישמע בי קול רך ואוורירי, ממרומי הסופר-דופר-אגו, שקורא לי להחזיר לה אותו. היא נשמעה מאוד עצובה אמש כשגילתה שהוא אבד, וניכר היה שיש לו ערך רגשי עבורה, בנוסף לערך הכספי. ובכל זאת מדובר באישה שמהווה עבורי מגדלור יוקד באפלה, אי יציב בלב ים גועש. שמאירה את ימיי, מעסיקה את מחשבותיי, עוטפת אותי בהמון תשומת לב ודאגה, ומשיקעה בי, הסורר והדפוק ממיטב זמנה ומרצה.... דילמה.
