היום אחרי ששניצלנו בצהריים יחדיו וחיממתי לו אורז, הילוד שאל אותי : ״אתה מטפל בשניצלים שנותרו?״ (לצלייה). היה לי רגע של נחת ושיבחתי אותו על אוצר המילים. חפרתי קצת בנושא עושר שפה, ואיך שאנשים איכותיים ועמוקים, אוזניהם נזקפות כשהם שומעים מישו שיודע מה ההבדל בין ״נותרו״ ל״נשארו״, ואז חשבתי על זה עוד והבנתי שאני בעצם לא יודע ממש מה ההבדל, רק אינטואטיבית, ואמרתי לו שאני הולך לבדוק, והוא ביקש שאעדכן אותו. (מילים נרדפות).
הסיבה שאני מציין את זה היא שגבירתי עודדה אותי לתעד גם את הטוב ולא רק את הכואב.
ואחרי יום שהיה קצת אמוציונלי ולקראת מה שהיה צפוי להיות ערב שקט ומאיים, היא לפתע הודיעה שהיא באה כי יש לה משו לאסוף מהעיר, ושארד למצוא לה חניה ולשמור אותה. בחיים לא עשיתי דבר כזה, אני שונא להמתין בחוסר מעש, אבל נזכרתי בדברים שאמרה על ויתור על האגו, ועל התמסרות דווקא במקומות שקצת קשה, וירדתי כמו טטלה לשמור על החניה שראיתי מהמרפסת. ניצלתי את הזמן ללגימות מהבקבוקי של הסאת׳רן קומפורט ולחשוב על דברים שבדרך כלל אני לא מספיק.
עכשיו, זה מיוחד. כי מסיבות מובנות הבנתי שהמפגשים עם גבירתי יהיו רק אחה״צ. וכשדיברנו אחר כך, היא שאלה, מופתעת : ״רגע, זה היה אתמול שנפגשנו?״.
אז אני מבין שחירמנתי לה את הצורה כשתיארתי לה בכתיבה איך הייתי יורדת לה עכשיו. אבל זה מיוחד שהיא נכנסה לאוטו ובאה. וכשחיכיתי לה שוב במרכז העיר ליד האוטו, כשהלכה להביא מה שהיתה צריכה להביא, הבחנתי שעולות בי מחשבות נקודתיות של אהבה עצמית. (סליחה על המושג הגס).. אהבתי את מה שבוקע ממני. אהבתי שידעתי לנווט את הדרך המדוייקת לכתובת בלי ג׳י פי אס. אהבתי את ההתמסרות שלי אליה. אהבתי את איפה שנמצאתי. וככה אני יודע שאוהבים אותי. ככה אני מרגיש את זה. כשאני אוהב את עצמי.
ואיך שהיא זרחה אחרי שירדתי לה והיא זיינה לי את הפרצוף. ואיך שישבנו ודיברנו באוטו בסוף, ולא היינו מפסיקים אם לא היה צריך.
״לשבת שם רגע, שני בני אדם... ולטפס למעלה, צעד צעד...״ (תרצה אתר).
